פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לו היינו שואלים אדם מן היישוב מהו המאורע או הנס המרכזי שמצוין בחג החנוכה, היה משיב, קרוב לוודאי: נס פך השמן. אחרים היו מצביעים, אולי, על הניצחון במלחמה.
לא כן נהג הרמב"ם. בהקדמתו להלכות חנוכה, פותח הרמב"ם, שלא כדרכו, במה שנחזה להיות תיאור היסטורי ארוך: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א-להי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
לא רק הנס השמיימי, המופלא, של פך השמן – שתיאורו בא בהמשך הדברים – עומד בראש הדברים. גם לא ניצחון המלחמה שמובלע בדברים, אלא דווקא מה שנראה במבט ראשון כתהליך "ארצי" לחלוטין, גשמי, פוליטי ומדיני: "והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
הרמב"ם מדגיש, בראיה רטרוספקטיבית, שגם אותה "חזרת מלכות לישראל" לא נמשכה לאורך זמן, אלא מעט יותר ממאתיים שנה, עד החורבן השני.
למרות זאת, בחר להציבה בראש הלכות חנוכה והדגיש את מקומה החשוב.
כידוע, רבים ממנהיגי מלכות החשמונאים לא הצטיינו ביושרם וביושרתם. הפן הרוחני לא היה בהכרח המאפיין המובהק שלה. נהפוך הוא: רבו בה גילויי השחיתות והסיאוב. למרות זאת, הייתה מלכות זו סמל להשבת עטרת מלכות ישראל ליושנה.
"אין בעל הנס מכיר בנסו". לא רבים הם בדורנו, האנשים שחשים את גודל הנס שב"החזרת מלכות לישראל" בכל יום, בכל עת ובכל שעה.
השגרה הפכה מציאות זו למובנת מאליה, ולא אחת אנו מֵצֵרים וזועקים מרה על גודל הפער שבין החלום לבין המציאות, בין החזון לבין הגשמתו.
הן חג החנוכה, הן פרשת וישב שנקראת תמיד בסמוך לו, משקפים את המתח התמידי שבין הרוח והכוח, בין שמים לארץ, בין תורה לדרך ארץ, בין פך שמן טהור שבמקדש לבין דם החללים במלחמה.
ראשיתה של פרשת וישב בחלום וסופה בחלום. ראשיתה בחלומו של יוסף, שכביכול מופיע לעינינו כנער שכל מעייניו נתונים לענייני "עולם הזה": הוא מסב בחבורה אחת עם בני השפחות, הולך רכיל, מסלסל בשערו, תולה את עקביו, מתהדר בכתונת פסים אופנתית, טווה דמיונות, שבוי בחלומו.
חלומו הראשון של יוסף נסוב על דברים גשמיים: אלומות קציר, הניצבות ב"שדה", נטועות היטב בקרקע המציאות. לא כן חלומו השני, שנטוע כולו בשמיים: שמש, ירח, כוכבים. יוסף מגביה עוף, לעולמות עליונים, מדמה לכבוש את המרחב השמיימי כולו.
סולמו של יוסף – כסולם יעקב אביו – מוצב ארצה, בקרקע המציאות, וראשו מגיע השמיימה. שילוב זה, שבין שמים לארץ, מובלט גם בעצתו-ציוויו של יעקב אבינו אליו: "לך נא ראה את שלום אחיך, ואת שלום הצאן" (לז, יד). וכבר הקשו חז"ל: "את שלום אחיך" – ניחא, אך מהו "את שלום הצאן?" וכי יוסף צריך לפעות נגדם מֶה-מֶה? אמור מעתה, שצריך אדם לשאול בדבר שיש לו הנאה הימנו".
וביאר הר"ח שמואלביץ': הכרת הטוב מחייבת את האדם לגלות רגישות ולהכיר תודה לכל מה שמיטיב עמו, אפילו הוא רק "צאן", מסגרת גשמית או מדינית שמאפשרת לו – באמצעות השקט והביטחון שהיא מעניקה – להגשים את חלומותיו השמימיים.
הקמת מדינת ישראל מסמלת את החזרת המלכות לישראל בדורנו. לאחר אלפיים שנות גלות, זכינו להגשמת חלום בן דורות: לעם היהודי יש מדינה משלו, "מלך"-שלטון משלו, מערכת משפט משלו. אכן, בין שלל האורות הרבים יש גם צללים לא מעטים. שחיתות, סיאוב, רדידות רוחנית, השחתה מוסרית, אטימות חברתית. עלינו מוטלת המשימה לשלב בין הרוח והכוח, ולהפוך את העוצמה שבמלכות ישראל להפצת אורה של מנורת המקדש שנטבעה בסמלה, וכוח הטלית שהיה לדגלה. (וישב תשע"ח)
