סיפורו של ניגון

בשנות השמונים מעלה תאטרון החאן הצגה נועזת של המחזאי יוסי יזרעאלי, כשברקע ארוע של לויה. במרכז התאטרון הוצב ארון הקבורה שלו עצמו ואת פני הצופים קיבלו קירות עליהם מודעות "יוסי יזרעאלי איננו".

כשנשאל על כך בראיון הוא הסביר "יש בי את התשוקה להעריך את סך כל החיים במוות, הרי מול המוות אתה שואל את השאלות הגדולות והחשובות ביותר"

המודעות לזמניותם של החיים במתכונתם הנוכחית יש בה משהו מכונן ומרפא, ממקד ומנער. כשנתקלתי בראיון ההוא חשבתי על "ותשחק ליום אחרון", היכולת לשחק את היום האחרון, להציג אותו במשחק… יש בה משהו הנוטל את העוקץ מן הפחד המצמית, ומחבר אותנו דווקא אל השמחה הפשוטה של הדברים הקטנים והיפים.

אבל כל זה נכתב רק כהקדמה לסיפורו של ניגון:

קרה לכם שאין לכם מה לתת לילד, גם אם זה משהו מאד חיוני?.הבושה הצורבת, הכאב הבלתי ניתן לשיעור…

רבי מאיר לייב בלעכער היה פחח, כילד התיתם מהוריו ואומץ על ידי ר' נפתלי תלמידו הקרוב של רבי נחמן מברסלב. הילד גדל להיות למדן גדול ועשה תורתו קבע ומלאכת הפחחות ארעי כשהוא מתפרנס בדוחק, ומחשבתו דבוקה תדיר "ביום האחרון"…

אבל מגיע היום שבו בתו מתחתנת. הוא יודע שהיא מצפה לשמלת כלה, שמלה חדשה לכבוד החתונה, אין לו פרוטה שחוקה, אבל בתו האהובה…

הוא הולך אל השדה לזעוק את כאבו, אולי יחוס, אולי ירחם. לקראת ערב הוא חוזר מן השדה כשעיניו יוקדות, מגיע אל בתו ואומר לה, דעי לך כי אין בידי כסף לשמלת חתונה, אבל מן הבכי שבשדה, הבאתי לך במתנה ניגון חדש. הוא מתחיל לשיר לה את נגונו שהלחין על המילים "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" עוד הפעם ועוד הפעם. בכי ושחוק מתערבבים, שברון לב מתחלף לו בשמחה, והם הולכים יחדיו אל החופה באהבה, שם הוא מלמד את הניגון הזה שסוחף במשך שעות את קהל החברים שהגיע לחתונה- הלא הוא ניגון "עוז והדר" הידוע של ברסלב, שהפך נחלת הכלל.

יש שנותן לילדיו בגדי שש ונושאם אל חופתם באפריון, ויש המעטרם בניגון חרישי העוטף את לבם בעוז והדר.

הלוואי שלא יחסר לנו דבר לתת לילדים שלנו, אוכל ולבוש וכסות נאה, אבל בעיקר בעיקר, שנזכה למסור להם ניגון, כזה שכחו יפה גם בימים שאין מלבדו דבר…

(נח תשפ"א)