מרדכי גרנביץ
לא תמיד יש 'הפי אנד', לא תמיד יודע האדם כי הוא היה רצוי ואהוב עד בלי די
אבנר משרת כחייל בחזית בעיצומו של הגהינום המכונה מלחמת העולם השנייה. דואר צבאי נשמע דבר בלתי אפשרי בימי האופל שידעה האנושות, אבל הוא מקבל מכתב מאהובתו הצעירה מרסל. במכתב היא כותבת לו שאינה מעוניינת להמשיך את הקשר הזה ומאחלת לו הצלחה בהמשך דרכו. כל זאת בימים בהם אין "וואטסאפ" או טלפון נייד לברר לעומק את פישרה של פרידה כואבת.
אבנר מקבל צל"ש על חילוץ שהתנדב לבצע מתוך שדה מוקשים, לא הצל"ש היחיד, אגב. לימים יספר שאחד הדברים שהשפיעו עליו להסכים להתנדב למשימה היה מכתב הפרידה ההוא, שגרם לו להרגיש כי אולי אבד הטעם ממילא. במלחמה הרי אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלו, ואם לא בטוח שיש לך מה להפסיד, אז לפחות תעשה עם זה משהו טוב, אולי תצליח להציל מישהו, וכאשר אבדתי אבדתי.
כשהוא שב מן התופת הוא פוגש את מרסל ואז הוא מגלה לראשונה כי את המכתב היא כתבה לו באין לה ברירה אחרת. קרובי משפחתה נחרדו לראות לנגד עיניהם את הנערה הצעירה המחכה לחייל שישוב מהלא נודע, "תוחלת ממושכה מחלה לב", הם דואגים לה ומתוך כך דורשים ממנה בלחץ רב להודיע לו באופן ברור כי אין ביניהם דבר מעתה ועד עולם. היא עושה זאת בעל כורחה, אבל הלב… הלב יש לו חיים משלו.
מרסל ואבנר מתחתנים בבוא העת, מקימים משפחה גדולה ויפה והם נשואים באהבה מופלאה למעלה משבעים ושתיים שנה…
***
כמה מכתבים כאלו אדם מקבל בחייו, כמה זירות קרב אבודות בהן האדם מקבל דחיה הרמטית וסגורה בלי פתח או סיכוי. לא תמיד יש 'הפי אנד', לא תמיד יודע האדם כי הוא היה רצוי ואהוב עד בלי די. כי הגעגוע הוא דווקא שגרם למכתב כזה להיכתב. וכי הלב אינו משועבד למכתבים.
המחשבה הלופתת הזאת, על חייל בשדה הקרב שמרגיש כי חרב עליו עולמו ואין לו לאן לחזור. אין לנו מנוח מרגעים כאלו בחיים בהם המציאות הקרה צועקת בקול גדול "אין לך סיכוי", כלום כבר לא יקרה בינינו. ונראה לפעמים שאין מציאותי יותר מן התעתוע הזה. אין.
***
"כשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הדרך שמראין לו התרחקות ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה", אומר רבי נחמן. זה חלק מהסיפור בכל עניין אמתי שתעסוק בו, הרגשה של דחיה וריחוק. "ובאמת כל ההתרחקות, הוא רק כולו התקרבות" – לפני שאתה נכנס פנימה, אתה עלול לעבור דרך מקומות פחות נעימים, לא תמיד תרגיש רצוי. חלק מהמסע זה להסכים לעבור שם. מי שעבר פעם כאב עם חבר טוב, או עם הילד שלו, הרי יודע שדווקא אז, כשלא ברחת בזמן הקושי, נפתחים מרחבים חדשים ועמוקים בקשר.
***
במוצאי שבת חנוכה דאשתקד, אחר חצות לילה, בשעה ששכינה מייללת ואוהבים מביטים אל הירח בעיניים כלות, הובא אבנר, הלא הוא סבה האהוב של אשתי, למנוחות, אחר למעלה משבעים שנה רצופות אהבה. אהבה אבודה שהתגשמה. אהבה שגם שדות מוקשים לא יכלו לה…
לחיי אין סוף אהבות נכזבות,
לחיי 'אף על פי כן' גדול שכזה.
ברגעים אבודים נשאר רק זיכרון לאחוז בו חזק,
רק שלא נאמין לתעתוע ולמראה עיניים. כי אהובים אנחנו. עם כל ה"אף על פי כן", תמיד אהובים.
(וישלח תשפ"ב)
