מרדכי גרנביץ
נעים מאד, מי אתה? – אני? מנכ"ל חברת הפקות, עורך דין לענייני קרקעות, דוקטור למדעי הנקטרינות, טכנאי נוף. אני מלמד בפקולטה, מטפל בקליניקה, ונואם בחסד עליון. כן כן, כל אחד מאיתנו מסתובב עם איזו תשובה טובה, עם כרטיס ביקור, משהו שיכבד אותו כשהוא מציג את עצמו. אבל לא רק בקטע של כבוד מול אחרים, אלא בשביל עצמי, מה אני. זה נורא קשה אם אין לי תשובה טובה מה אני עושה בעולם, איזו כותרת מניחה את הדעת.
חשוב להקדים, שזה באמת מדהים שאדם מציב מטרות, עושה טוב בעולם, מפרנס משפחה, ובכלל, עסוק. זה נפלא! אבל הכותרות הללו הרי לא באמת עונות לשאלה מי אני. ההזדהות הטוטאלית עם התפקידים עלולה גם להיות מסוכנת. מה קורה כשפתאום לקחו לי את התפקיד? זה משבר זהות. טלטלה לא נורמלית. איזה קיום בכלל יש לי אם אני לא המנכ"ל ההוא או הדרשן ההוא, הדמות הזאת שטיפחתי שנים וסיפרתי לכולם ש"זה" אני. אם המציאות משתנה פתאום הקרקע נשמטת לי מתחת הרגליים, כי אין לי אותי. אם כל כולי תלוי באיזה טייטל שנותן לי משמעות.
הקטע הוא שאם אני תלותי בזה, זה אומר שאני בעצם כל הזמן לוקח במקום לתת. במקום לטפל למשל באנשים אני עסוק ב"לצאת בסדר" כדי לשמר לקוחות כי בלעדיהם אני כלום הרי… במקום לשיר על במה מכל הלב ולהעניק לקהל את המתנה שלי, אני רק בלחץ לשמור את הקהל משוגע עלי. זה כמו פוליטיקאי שבמקום לקדם עשיה חיובית יהיה עסוק רק בלשמור על מעמדו, זה ההבדל הדק בין להיות אדם נותן ומעניק, לאדם לקחן ולפעמים כוחני…
פעם התפרסם ראיון עם אקהרט טולה, מורה רוחני פופולארי מקנדה, אפשר למצוא את זה בוויקיפדיה. משתף אתכם בכמה מילים נוקבות משם "כשאני נמצא בחברת אנשים, אני מורה רוחני. זה התפקיד שלי, אך זו אינה זהותי. ברגע שאני לבד, השמחה העמוקה ביותר שלי נובעת מלהיות אף-אחד, מלוותר על תפקיד המורה… כבר אין שום תחושה של זהות חיצונית, אני פשוט נכנס עמוק יותר אל תוך הדממה"
"ויחי יעקב" – חיים אמתיים ומלאים, חיים במובן של נוכחות ומשמעות, "בארץ מצרים" – מחוץ לאזור הנוח או הרצוי, הוא נשאר חי לגמרי. כי כשיש לך קיום אמתי, אתה נשאר חי גם כשהתפאורה מתחלפת…
(ויחי תשפ"א)
