מרב לרנרבזירה הפוליטית של ישראל 2020, יודע כל חבר כנסת צעיר או ותיק, שככל שהתבטאויותיו יהיו כמה שיותר נמוכות, רדודות וארסיות, כך יקבל יותר דקות מסך וכותרות. וזה מה שחשוב, לא? בכתבה שלפניכם ניתוח על למה זה ככה. ויש גם חצי כוס מלאה. ראו כמה מה'צבעוניים' ביותר בכנסות הקודמות, כבר לא נמצאים שם
ביוני האחרון פורסם ברחבי הרשת סרטון של ח"כ עופר שלח כשהוא מפוצץ ראיון בערוץ הכנסת תוך שהוא משתלח במגיש באומרו: "יש לך חוצפה של כלומניק… חתיכת אפס שכמוך". לפני כשבועיים חה"כ קרן ברק ממפלגת הליכוד, שניהלה ישיבת מליאה כסגנית יו"ר הכנסת, צעקה לעבר שלושה חברי כנסת מסיעתה, "הליכוד", מאי גולן, פטין מולא ואסנת מארק: "אתם לא שווים את העקב של הסוליה של הנעל שלי, לא את ולא הבלונדינית המפגרת", כך על פי עדי ראיה. התבטאויות אלו הן רק קצה קצהן של שורת התבטאויות נמוכות בהן בחרו נבחרי הציבור שלנו להשתמש לאורך השנים בכלל והשנים האחרונות בפרט.
בין יבחוש לסרסור
"יש רגעים שבית השימוש יותר נקי מכנסת ישראל", אומר חה"כ לשעבר אורן חזן בראיון ל"שבתון". אורן עצמו הושעה מהכנסת בעקבות התבטאויות שלו, עליהן אמרה הוועדה שהשעתה אותו: "מצב ההתנהגויות וההתבטאויות של ח"כ חזן כפי שמשתקפים באירועים, מציג דפוס פעולה דומה – התנהגות בריונית גסה, משפילה ומטרידה וזה גורר את הכנסת לשפל שלא נודע כמותו". ואכן נדמה שכנסת ישראל באמצעות נציגיה, אותם אנו בוחרים, הגיעה לשפל שלא נודע כמותו ברמת השיח.
חה"כ לשעבר חזן: "אני מסתכל עלי, דווקא כמי שייחסו לו פגיעה בשיח, ואני בחיים לא התבטאתי כמו שהאנשים האלה מתבטאים. בחיים לא. זו הזיה. היום אנשים משחררים את חרצובות לשונם ברמות היסטריות.
"גם בכנסת שלי היו אמירות והתנהגויות הרבה יותר קיצוניות וקשות, יותר מדברים שאני אמרתי. אני הייתי חריף, חד ובוטה בצורה שהגשתי את הדברים, אבל מעולם לא התבטאתי בצורה לא נעימה, לא קיללתי אף אחד, מעולם לא ירדתי לרמה נמוכה, גם כשקיללו אותי קללות קשות. אני "זכיתי" בכנסת שלנו שיקראו לי 'אידיוט', 'אפס', 'נבלה', 'יבחוש', 'זבל', אמרו לי 'תמות' ואף אחד לא נענש על הדברים האלה, קראו לי 'סרסור' ועוד כל מיני מילים שהדעת לא סובלת. זה היה דבר שבשגרה. אני לא מתקרבן פה, לא עשיתי לזה חשבון, אבל כעובדה ההתבטאויות נגדי לא קיבלו במה כי היה נוח להאשים אותי, תפסו אותי כאויב משותף לכולם.
"היום הכנסת גם לא יודעת להביא תוצאות והרמה יורדת למקום כל כך נמוך שאתה פתאום נתקל באמירות האלה יום יום שעה שעה וזה כואב לראות את זה קורה".
"בכנסת שלי קראו לי 'אידיוט', 'אפס', 'נבלה', 'יבחוש', 'זבל', אמרו לי 'תמות' ואף אחד לא נענש על הדברים האלה, קראו לי 'סרסור' ועוד כל מיני מילים שהדעת לא סובלת"
בכל המפלגות
בטרם נידרש לשאלה מדוע השיח מגיע לשפל המדרגה, צריך לזכור: הכנסת מאז ומתמיד הייתה מקום להתלהטות יצרים, ולא רק בזירה של ימין נגד שמאל אלא גם בתוך המפלגות עצמן.
"תמיד היו ויכוחים ועימותים פוליטיים", אומר ד"ר צוריאל ראשי, מרצה בכיר בביה"ס לתקשורת באונ' אריאל, על הכנסת של המאה הקודמת: "לדוגמא, בגין ובן גוריון לא אהבו אחד את השני וידעו לדבר זה על זה במילים מאד קשות", מוסיף ד"ר ראשי ומדבר גם על ימינו: "לצערנו, יש דיבור נגוע בהרבה מפלגות, אחמד טיבי שיש לו עברית נהדרת והוא פרלמנטר ברמה רטורית גבוהה, גם הוא ירד לשפת ביבים נמוכה, וגם עופר שלח היה מאד בוטה, ואפשר לעבור כמעט על כל מפלגה, גם בש"ס הייתה הרבה בוטות גם מצד המנהיגות הפוליטית וגם מצד המנהיגות הדתית".
הכל בחתיכות קטנות
ריבוי הפלטפורמות בשנים האחרונות, כניסת הרשתות החברתיות בכלל ובתוכן הטוויטר – זירת העיתונאים והפוליטיקאים בפרט, שהפכו למקורות להעברת מסרים מיידיים, והעובדה כי הטוויטר מוגבל ל-240 תווים בלבד לציוץ, מה שמחייב מסר חד ומדויק וכן ההתקדמות הדיגיטלית שהובילה לכך שאין "שיחת חדר אישית" והכל מתועד ומופץ.
אלו גורמים לפוליטיקאים לרדוף אחרי תשומת הלב שלנו ברשת ובתקשורת, כדי שהמסרים שלהם יגיעו לתודעה הציבורית, "יקבלו כותרת", ולא ייעלמו מעינינו כשאנחנו גוללים בפיד.
ד"ר ראשי: "השיח היום חייב להיות בצורה קלה וקולעת, האמריקאים קוראים לזה KISS – KEEP IT SHORT AND SIMPLE – היום כולנו נמצאים בעולם קצר, רוצים הכל בחתיכות קטנות, עד 240 תווים כמו בטוויטר. כמו כן יש תחרות קשה על תשומת הלב של הציבור. יש הרבה דברים שממגנטים את תשומת הלב שלי וכדי שאחד מ-120 ח"כים ימשוך את תשומת לבי, הוא חייב להיות ברמת אדם נשך כלב ולא כלב נשך אדם, וכל עוד אין אמירה מאד מתוחכמת ושנונה שלו או אמירה מאד בוטה – אז לא אחשף אליו".
צוריאל שרון, בעלים משותף ומנהל הקמפיינים בחברת המחקר והאסטרטגיה Direct Polls, שנותן שירות לכלל ערוצי התוכן הגדולים בישראל, מוסיף: "השיח רדוד בשנים האחרונות באופן מובהק. זה לא משהו שאנחנו מכירים רק בשנה האחרונה, אלא תמיד השיח שובר שיאים. השיח הולך ומקצין כי סף הריגוש עולה ככל שהשנים עוברות. מה שאתמול פוליטיקאי אמר זה לא מספיק מרגש מחר וצריך למצוא משהו חדש שיתפוס לך את הקשב ואת רמת הגירוי. בגלל שסף הגירוי עולה והופך לכל כך אטום כי אנשים כבר ראו ושמעו הכל, אז צריך לחפש את המילה הנכונה.
"אין ספק שהכניסה של הרשתות החברתיות והשיטה בהן הן עובדות, שהתוכן הוא המלך והטוויטר קובע, וזה שאין מסרים מורכבים אלא הכל קצר ומיידי, אנשים נאלצים להתאים את עצמם לפלטפורמה. בנוסף, הוואקום שנוצר בפוליטיקה שקלטה אנשים בינוניים בשנים האחרונות, גרר בריחה של מוחות טובים ואנשים ראויים מהמקום הזה. לצערנו אין הרבה "בנטים", "יועז הנדלים" או "חילי טרופרים", אנשים מהסוג הזה שעשו דבר או שניים בחוץ ויש להם מה לחפש בחוץ, אנשים שהפוליטיקה אינה מקום מפלט עבורם אלא ויתור והקרבה שלהם למען הכלל לעומת החיים שניהלו לפניי כן.
"בנוסף, ואולי זו הנקודה הכי מרכזית – נפש האדם. להרבה פוליטיקאים אין יועץ שמכוון, או חבר שינחית אותם על הקרקע. הרבה מאבדים את הקשר בין המציאות האמיתית למציאות המדומה שהם חיים בה. הם מוקפים מידי במעגלים של "יס -מנים" ואין להם את האדם שיעצור וירגיע אותם והבלבול יוצר סחרור שקשה לצאת ממנו ומוביל למה שאנחנו רואים. חטא ההיבריס מפיל חללים בצורה מטורפת".
"יש 120 ח"כים שרבים על כותרות ורוצים להיות חלק מהמשחק וכל אחד מחפש את הדרך להבליט את עצמו, אז כל האמצעים כשרים"
נדלקים ונשרפים מהר
ד"ר ראשי מחזק את דבריו של צוריאל שרון: "בשנים האחרונות הכשרתי המון דוברים ועוזרים פרלמנטרים שלמדו אצלי במסגרות השונות. חלק מהם היו דוברים או עוזרים פרלמנטרים של פוליטיקאים שהיו מאד צבעוניים ופופוליסטים, אמרתי להם 'זה נהדר לטווח הקצר, אתם תקבלו אצלם המון ניסיון, אבל אל תבנו על זה שתהיו אצלם יותר מקדנציה אחת', וזה מה שקרה. מהר מאד אנשים כאלה נזרקים בשולי הדרך, נדלקים מהר כמו מטאור ונשרפים מהר".
ח"כ לשעבר אורן חזן, שנחשב בזמנו למטאור ופופוליסט, חושב שהסיבה שהשיח מגיע לרמות הנמוכות זו התחרות בה נמצאים חברי הכנסת, בעיקר במפלגות המקיימות פריימריז. התחרות לדעתו היא גם מה שגרמה להוציאו מהמשחק הפוליטי: "יש 120 ח"כים, מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת, שמתחרים על אותה שורה בכתבה, אותה כותרת בעיתון, אותה דקת מסך בטלוויזיה, כולם מתחרים על החשיפה ועל אהדת הציבור. ואז מגיע זה שלכל נאום שלו יש מיליוני צפיות ועל כל כתבה שלו כולם רוצים לעשות פולו אפ וכל תמונה מקבלת אלפי לייקים והחדשנות והרצינות שהגיעה ממקום אחר וכמובן הדור החדש והסלפי. אם אי אפשר לנצח אותו, נסתום לו את הפה וזה מה שהיה בכנסת. הייתה רדיפה בלתי מתפשרת אחריי".
לעולם חוסן?
אחרי שיצרו כותרות בעזרת מילים והתנהגויות בוטות, פתחו מהדורות חדשות והפכו לשיחת היום ברשת, נוצר הרושם שהם, חברי הכנסת הבוטים, על הגל, שהם בתודעה, שהם אולי השיגו את המטרה – כסא במליאת הכנסת גם בקדנציה הבאה. אלא כפי שתקראו מיד, מסתבר כי אנחנו, האזרחים האמונים על בחירתם, קצנו בדרכם.
ד"ר ראשי: "הפוליטיקאי אולי מרוויח בטווח הקצר, הוא יכול להגיד לעצמו בערב 'הופעתי על המסך והוזכר שמי' אבל בטווח הארוך הוא הפסיד. אנחנו כחברה והם כגוף פוליטי, מפסידים בטווח הארוך – בסוף אנחנו רואים בכל המחקרים ובכל הסקרים שנעשים בשנים האחרונות, שהפוליטיקאים מתחרים על תחתית החבית של אמון הציבור. האמון הציבורי בפוליטיקאים, ברשויות המקומיות וברמה הארצית בכנסת, נמוך. כשחברה מעניקה אמון ציבורי נמוך לנציגיה, כולם מפסידים מזה ובמקרים רבים זה מגיע לשליחי הציבור כי הציבור רואה איך הם מתנהגים ומדברים ומה הם עושים או לא עושים. כשאין אמון ציבורי אדם שואל את עצמו 'למה להיות פוליטיקאי'? 'אני רוצה להיות עם אנשים שאמון הציבור בהם נמוך'? וכך, אנשים ראויים ורציניים לא רוצים להיכנס למערכת הפוליטית ולהיות חלק ממנה. מי שמפסיד מזה זה הציבור הרחב, אנחנו, כי מי שכן יגיע (בלי הכללות, כמובן) ויתמודד על מקום בזירה הפוליטית אלו לא בדיוק האנשים הכי רציניים, מכובדים או מכבדים. ההפסד הוא של כולם".
"יש 120 ח"כים שרבים על כותרות ורוצים להיות חלק מהמשחק בנוסף להרבה חדשות אחרות שיש מחוץ לביצה הפוליטית וכל אחד מחפש את הדרך להבליט את עצמו אז כל האמצעים כשרים", מוסיף צוריאל שרון. "בטווח הקצר זה משתלם לכאורה. למה לכאורה? כי ב'לונג רן' זה מייצר תקרת זכוכית שקשה לצאת ממנה ואנשים מחפשים את הממלכתיות.
"אם ניקח לדוגמה את מירי רגב, היא בנתה את תקרת הזכוכית שלה בזכות האמירות והסתכסכויות שלה לאורך השנים. בטווח הארוך היא לא תפרוץ את תקרת הזכוכית של להיות שרה בכירה בממשלה, זה לא יוביל אותה לראשות הממשלה, כי אנשים מחפשים זהות ממלכתית שתאחד אותם. אנשים צריכים מנהיג שהם יסתכלו עליו מלמטה למעלה".
חזן: "עד גבול מסוים ודאי שמרוויחים מההתנהגות הלא מנומסת. העולם מאד השתנה והתקדם, חוסר הפוליטיקלי קורקט הפך להיות מנת חלקו של הכלל, במיוחד בגלל הרשתות החברתיות ובגלל שהעולם אינו כפר גלובלי קטן אלא ממש בניין רב קומות שכולנו חיים בו יחד וכשאתה מדבר בלי פוליטיקלי קורקט ואומר את האמת כמו שהיא, אז יש לזה אהדה ברחוב. לי היו מיליוני חשיפות ברשתות החברתיות ויש כאלו שנמצאים בכנסת עד היום ולא מתייחסים אליהם. אז נכון שבמקומות מסוימים כשאתה מתאים את עצמך לעידן ולתקופה זה לגיטימי, אבל צריך לדעת איפה עובר הגבול. לקללות אין מקום בשיח. נקודה. וזה לא משנה אם זה בא מזהבה גלאון או מאילן גילאון או אם זה מגיע ממיקי זוהר או חברות הכנסת בליכוד, אין מקום לקללות".
"הציבור רואה איך הח"כים מתנהגים ומדברים ומה הם עושים או לא. כשאין אמון ציבורי אנשים ראויים ורציניים לא רוצים להיכנס למערכת הפוליטית ואנחנו מפסידים"
הכנסת הבאה
ממשלת האחדות שהוקמה כממשלת חירום בעוד נגיף הקורונה משתולל בארץ, לא תאריך ימים, כך משערים רבים. באם אכן נלך לבחירות בעתיד הקרוב מאד, יש לנו חובה להיות חלק מהמשחק הפוליטי ולנסות לגרום לכך שבכנסת הבאה ישבו חברי כנסת ממלכתיים יותר, שמכבדים אותנו, את הציבור בשמו הם מבקשים מנדט.
ד"ר ראשי: "אנחנו חושבים שהאחריות נמצאת רק על כתפיהם של הפרלמנטרים, זה נכון אבל חוץ מאמון הציבור יש גם אחריות הציבור ובסוף הציבור צריך להחליט את מי בוחר והציבור צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה להכניס אנשים כאלה. חלק מהאחריות האזרחית היא להחליט אם אנחנו מענישים את האנשים שמבזים אותנו. בסוף הם עובדים אצלנו, העם הוא הריבון, ואם אנחנו חושבים שהעובדים מביישים את הפירמה, אז אנחנו לא היינו רוצים שימשיכו לעבוד בפירמה שלנו וזו אחריות שלנו להעניש אותם ולא לתת להם לחזור לכנסת, לא להגרר אחרי הפופוליזם הזה".
צוריאל שרון מסכם: "יש מיאוס ציבורי אבל בסוף הציבור מנקה את האורוות. אם תסתכלי על הכנסות שהיו, תראי מי הח"כים שלא שרדו, לא משנה אם זו מפלגה דמוקרטית (שיש בה פריימריז) או לא, בסוף המערכת מתנקה, גם אם זה לוקח זמן".
