הם קמו בזריחה בכל בוקר, יצאו לשדה, והשקיעו באדמתם את כל מרצם – אבל המלחמה קטעה את שגרת חייהם. חקלאים בעוטף עזה ובאזורים נוספים ברחבי הארץ נאלצו לנטוש את השדות והמטעים שהיו עבורם הרבה יותר מפרנסה – הם היו הבית, הזהות והחיים עצמם. יותר משנה של לחימה, פינוי יישובים, מחסור בכוח אדם ונזקים כבדים, הותירו את השדות שוממים ואת החקלאים בפני מציאות מאתגרת של שיקום
"מאז המלחמה הכל נעצר. כשהתחילה הפסקת האש, חזרתי לשדות אחרי שנה וחודשיים. מה שראיתי שבר אותי – כל קווי המים הראשיים הרוסים, הגדרות קרועות, שער הכניסה שוכב על הקרקע, והמטעים… הכל מת. עצי זית שהיו מוכנים לקטיף נעקרו, הצנרת קרסה, והשדות מלאים בבעלי חיים משוטטים. השקעה של חיים שלמים ירדה לטמיון. זר לא יבין את עוגמת הנפש הזאת". כך מספר ערן אלקריאף, בן 43, נשוי ואב לארבעה, מיישוב נטועה שבגליל המערבי. ערן חי ונושם חקלאות כבר 25 שנה, בעל שטח של 74 דונם, שמתוכם 40 דונם של ענבי יין, 30 דונם של קיווי ו-4 דונם של עצי זית. ערן השקיע כל חייו באדמה, מתוך חלום להיות עצמאי ולהתפרנס ממנה בכבוד – אבל המלחמה האחרונה שינתה הכל.
"בהתחלה ניסיתי להמשיך לעבוד למרות הכל", נזכר ערן. "מטעי הקיווי היו מוכנים לקטיף, אבל הטנקים של הצבא נכנסו לשטח, יצרו הרס מוחלט ולא אפשרו לי להיכנס. נאלצתי לעזוב כשהבנתי שאין לי סיכוי לשמור על מה שהשקעתי בו כל כך הרבה. הצבא הכריז על האזור כשטח אש. שמעתי על חקלאים אחרים שניסו להיכנס, ונהרגו. זה נתן לי מכה בראש – פתאום הבנתי שאפשר למות בגלל זה. במשך שנה וחודשיים לא ראיתי את המשק. בתוך תוכי האמנתי שהאדמות ישרדו, אבל כשחזרתי הבנתי שאין לי למה לחזור".
מהן ההשפעות כלכליות לעזיבת השדות והמשק?
"פשוט אין פרנסה. שנה שלמה בלי הכנסה מהאדמות זה דבר שאי אפשר לתאר. אם הייתי מחכה למדינה, הייתי מת מרעב. אני עובד גם כשכיר במקום אחר אז התפרנסתי מזה, ואמרתי לחברים שלי שנמצאים במצב דומה לשלי, שיתגייסו למילואים בתור פרנסה כי המטעים לא עובדים. אני מרגיש שהמדינה אכזבה אותנו. אנשים חושבים שאנחנו מקבלים פיצויים ושאין לנו סיבה לדאגה, אבל זה רחוק מהמציאות. הייתי מעדיף לעבוד קשה ולהרוויח בכבוד, מאשר לחכות לפיצויים שלא מגיעים".
כדי להקל על החזרה לעיבוד הקרקע, ערן וחבריו צריכים לקבל פיצויים מהמדינה, ללא בירוקרטיה, ללא דיחוי. "אני מנסה להגיש בקשות לפיצויים, אבל זה מרגיש כמו מאבק אינסופי", משתף ערן. "למה צריך שמאים, בדיקות ואישורים, כשברור שהמטעים מתים? התחושה היא שהמדינה לא באמת רוצה חקלאות. אם המצב לא ישתנה, הרבה חקלאים פשוט יוותרו – וזו תהיה בכייה לדורות".
ערן: מה שראיתי שבר אותי: הצנרת קרסה, הגדרות קרועות, שער הכניסה שוכב על הקרקע, השדות מלאים בבעלי חיים משוטטים, והמטעים… הכל מת. השקעה של חיים שלמים ירדה לטמיון
מה יעודד אותך להמשיך לעבוד באדמה, למרות הקשיים?
"חקלאים הם אנשים חזקים. זה בדם שלנו, כמו החלוצים של פעם. אנחנו אוהבים את האדמה ורוצים להמשיך לגדל ולבנות את המדינה. אני מקווה שיתחילו להקשיב לנו ולתמוך בנו, כי בלי זה, החקלאות בארץ פשוט תיעלם".
כשקפקא נכנס לפרדס
החקלאי השני שאני פוגשת הוא יוסף לויט, בן 52 ממטולה, נשוי ואב לארבעה. "אני חקלאי מגיל צעיר", הוא מספר. "החקלאות זורמת לי בעורקים – בן למשפחה של חקלאים שעוסקת בתחום כבר דורות רבים. אנחנו מעבדים שטח של כ-900 דונם של מטעים, הכוללים מגוון רחב של פירות: תפוחים, אגסים, קיווי, אפרסקים, נקטרינות, אבוקדו ופירות הדר. המטעים שלנו פרוסים על פני שטח נרחב, החל ממטולה ועד לקריית שמונה".

החקלאות הזו דורשת מיוסף וממשפחתו מאמצים עצומים, במיוחד בשל האתגרים הלוגיסטיים שכרוכים בגידול פירות באזורים שונים. מעבר לכך, המיקום של המטעים שלהם – ממש על גבול הצפון, לצד גדר הגבול עם לבנון – מוסיף לא מעט אתגרים, במיוחד בזמנים של מתיחות ביטחונית.
איך השפיעה המלחמה על הפעילות החקלאית שלכם?
"המלחמה פגעה בנו בצורה קשה מאוד. בשנת 2023, בשל המצב הביטחוני, לא הצלחנו לקטוף כמו שצריך את התוצרת. הפירות – בעיקר תפוחים וקיווי – נשארו על העצים, ובסופו של דבר נרקבו. הנזק היה אדיר, לא רק באותה שנה אלא גם לשנים קדימה. בשנת 2024 המצב המשיך להיות קשה. חלק מהמטעים שלנו הוגדרו כשטח צבאי סגור, ולא הצלחנו להגיע אליהם כדי לטפל כמו שצריך. כתוצאה מכך, עצים רבים חלו במחלות, והפירות שהצליחו להבשיל לא היו באיכות שאפשרה למכור אותם. בסופו של דבר, נאלצנו לזרוק טונות של פירות על האדמה. כדי להבין את גודל הפגיעה, חשוב לדעת שבחקלאות פגיעה בעץ פרי משפיעה למשך שנים. זו לא תעשייה שאפשר 'להתניע מחדש' ברגע שהמצב הביטחוני משתפר. עצים זקוקים לטיפול רציף ומוקפד, וכל עונה מפוספסת משפיעה על העונות שאחריה".
למרות הסיכון הביטחוני, יוסף לא עזב את השדות במהלך הלחימה. "מבחינתנו, לעזוב את השדות זו לא אופציה", הוא אומר. "כל עוד הצבא אפשר לנו להיכנס, נכנסנו – גם בזמנים שהיו ירי וסיכונים משמעותיים. לצערנו, חקלאי אחד מהאזור שלנו נהרג בזמן שניסה להגיע לשטח. זו הייתה מכה קשה לכולנו, אבל גם אז לא ויתרנו. הצבא לקח על עצמו סיכונים גדולים כדי לאפשר לנו לעבוד, ואנחנו הרגשנו מחויבות להמשיך. בסופו של דבר, מעבר לפן הכלכלי, מדובר גם במאבק על השטח. המטעים שלנו נמצאים ממש על הגבול, והם משמשים, באופן סמלי ומעשי, קו הגנה ראשון של המדינה".
יוסף: כל עוד הצבא אפשר לנו להיכנס, נכנסנו לשדות. פרט לפן הכלכלי, מדובר גם במאבק על השטח. המטעים שלנו נמצאים ממש על הגבול והם משמשים, באופן סמלי ומעשי, קו הגנה ראשון של המדינה
יוסף מספר לי על הנזקים המשמעותיים שנגרמו לשדות ולציוד במהלך המלחמה. "המטעים שלנו סבלו מנזקים כבדים. הצבא, שעבר דרכם בדרכו ללבנון, השאיר אחריו הרס – צנרת מים שנרמסה, עצים שנפגעו, ומטעים שלמים שנפגעו בצורה בלתי הפיכה. מדובר בנזקים כלכליים עצומים. הבעיה היא לא רק הנזק הישיר, אלא גם הבירוקרטיה שמגיעה אחר כך. כשפנינו למס רכוש כדי לקבל פיצויים, נתקלנו בחומה של בירוקרטיה. במקום שהמדינה תבין את המצב ותסייע לנו מיידית, אנחנו נאלצים להוכיח שוב ושוב את הנזקים, ובינתיים לממן בעצמנו תיקונים חיוניים", הוא אומר בתסכול.
איך המצב הביטחוני משפיע על תחושת הביטחון שלכם לחזור לעבודת השדה?
"המצב הביטחוני לא משאיר לנו הרבה ברירות. אנחנו מרגישים שאין לנו את הפריבילגיה לוותר על העבודה בשדה, גם כשזה מסוכן. זו תחושת תסכול מתמשכת: מצד אחד, אנחנו יודעים שאנחנו מסכנים את עצמנו; מצד שני, אנחנו לא מרגישים שהמדינה עושה מספיק כדי לעזור לנו להתמודד עם הסיכונים האלה", הוא מסביר בכאב.
כשנשאל על קבלת תמיכה מהממשלה או מארגונים חיצוניים, הוא משיב: "התמיכה שקיבלנו הייתה מוגבלת מאוד. היו ארגונים מקומיים ואנשים פרטיים שניסו לעזור, אבל הממשלה לא הייתה שם במידה מספקת. מה שאנחנו צריכים זה לא רק עזרה כלכלית מיידית, אלא גם ראייה מערכתית רחבה יותר".
כמו ערן, גם יוסף דורש פיצויים כדי שיוכל לשקם את אדמתו. "אנחנו צריכים פיצויים שיכסו את הנזקים שנגרמו לנו, כולל נזקים לטווח ארוך. עץ פרי שנפגע לא מפיק תוצרת במשך שנים, ולכן כל עיכוב בפיצויים מכביד עלינו מאוד. בנוסף, חשוב לקצר את הבירוקרטיה. כיום התהליך מסורבל ולא מותאם לצרכים של חקלאים, שנמצאים בקו החזית".
יוסף מונה קושי נוסף בענף והוא דור העתיד של החקלאות, שמוטל מעט בסימן שאלה. "יש פחות ופחות דור המשך שמוכן לקחת על עצמו את האתגר. החקלאות הפכה לעסק שדורש הרבה השקעה, פיזית וכלכלית, ורבים פשוט מתייאשים. העסק שלנו עובר במשפחה כבר שישה דורות, אבל אני לא בטוח אם הדור הבא ימשיך. המלחמה והקשיים הכלכליים מערערים את הביטחון שלנו בעתיד הענף. ובכל זאת, מה שמעודד אותי להמשיך למרות הקשיים זו ההבנה שחקלאות זו שליחות, ואני עוסק בתחום למען מטרה גדולה וחשובה מאוד. חקלאים הם קו ההגנה הראשון של המדינה. אנחנו שומרים על הגבול ודואגים לאספקת מזון, ומכאן חשיבות החקלאות במדינה".
אביעד: מתנדבים רבים מרגישים שהמפגש הבלתי אמצעי עם הטבע והאדמה מחבר אותם מחדש לארץ, וגם מחבר אותם לעצמם. יש משהו מבריא ומחייה במפגש הפשוט עם האדמה
מחזקים את הקשר לאדמה
כאמור, בחודשים האחרונים חקלאים שנאלצו לעזוב את אדמתם שבים אליה אט-אט, והם נתקלים בקשיים חדשים-ישנים: נזקים לתשתיות, מחסור בידיים עובדות, יבול וציוד שנהרס, ערמת ניירת שלא נגמרת לקבלת פיצויים, ובעיקר הצורך לבנות מחדש. תמונת המצב של השדות והמטעים באזור העוטף בעקבות המלחמה הייתה קשה, במיוחד בתחילתה: חקלאים פונו מהשטח, עובדים זרים עזבו, וחקלאים רבים גויסו למילואים – זה הוביל למחסור קשה בידיים עובדות. בנוסף, נגרמו נזקים כבדים לתשתיות, ציוד נהרס, וכאמור החקלאים מתמודדים עם תהליך קפקאי ארוך ומתסכל כדי לקבל מהמדינה את הפיצויים המגיעים להם. בשטח שדות נשרפו לגמרי, או חלקות נעקרו ונשתלו מחדש כי לא הייתה דרך לטפל בהן בזמן – מה שגרם לאובדן של הרבה מאוד יבול ותוצרת. רכזי שטח בעוטף עזה נרתמו לסייע לחקלאים לשוב ולעבד את אדמתם.
אביעד סימן טוב, בן 31, נשוי ואב לשלושה, מרכז את מחוז דרום בארגון "חיבורים בחקלאות", עוסק בהפעלת תוכניות חינוכיות חקלאיות, סיוע לחקלאים, קשר עם קבוצות מתנדבים ומוסדות חינוך, ועם מדריכים שמלווים את הקבוצות. הארגון מסייע לחקלאים בכל הארץ, ומפעיל פרויקטים שונים לשיקום עוטף ישראל בצפון ובדרום. בנוסף, הם מציעים הלוואות והכוונה מקצועית, ויוזמים שיתופי פעולה לפיתוח החקלאות. סה"כ, יותר מ-65 אלף איש התנדבו בארגון מאז פרוץ המלחמה.

כיצד אתה עוזר לחקלאים באזור?
"אני עוסק באיתור חקלאים שצריכים סיוע, ושולח אליהם מתנדבים, תוך התאמת הקבוצות לצרכים של החקלאי. אני גם שולח מדריכים שלנו שמלווים את קבוצות המתנדבים בשטח, ומחברים את המתנדבים למשמעות העשייה שלהם. יש דגש על קבוצות קבועות עם מדריכים שמכירים את העבודה, מה שמשפר את רמת העזרה. אני גם עוסק בהחזקת תוכנית 'שורשים', שבמסגרתה מוסדות חינוך שולחים קבוצה קבועה שיוצאת להתנדבות בחקלאות על בסיס שבועי. אנו רואים שהתוכנית הזו משמעותית הן לחקלאים והן למתנדבים".
"מעבר לעזרה החשובה בפן הטכני, אנו רואים שקורה פה משהו עמוק יותר", מסביר אביעד את הערך. "מתנדבים רבים מרגישים שהמפגש הבלתי אמצעי עם הטבע והאדמה מחבר אותם מחדש לארץ, וגם מחבר אותם לעצמם. יש משהו מאוד מבריא ומחייה במפגש הפשוט עם האדמה. הטרור ניסה להרחיק אותנו מהאדמה, אבל התוצאה הייתה הפוכה – חיזוק החיבור לארץ ולאדמה. זה מדהים לראות את התעוררות הרגש הלאומי והקשר לאדמה בקרב יהודים מהארץ ומהעולם".