אין יראת אלקים במקום הזה

כשביקשו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי את רבם שיברכם, אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". ועל תמיהת התלמידים: "רבנו עד כאן?!" השיב להם: "ולוואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם". מדבריו משמע שיראת שמים בלבד אינה ערובה המבטיחה לאדם חסינות בפני החטא, שהרי גם טובי תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, למרות שהיו יראי שמים, היו זקוקים לברכה שיידעו להתגבר על סכנת החטא. והנה כששאל אבימלך את אבינו אברהם: "מה ראית כי עשית את הדבר הזה?" השיב לו אברהם: "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני". מדבריו של אברהם משמע, לכאורה, שמי שיש בו 'יראת אלקים' הוא מחוסן מחטא, כי רק מי שאין בו יראת אלקים הוא החשוד שלא יימנע מלחטוא, אפילו חטא שפיכות דמים. מסקנה כזו מוצאים גם אנו ב'מדרש הגדול' [בראשית כ יא]: "גדולה יראה שכל מי שהוא ירא שמים מוחזק לו שאינו חוטא, וכל שאין בו יראת שמים מוחזק לו שאינו מונע עצמו מכל חטא, וכן הוא אומר: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' [שמות כ כ]. וברשעים מהו אומר? 'אמר נבל בלבו אין אלקים, השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב'". ולכאורה יש כאן מחלוקת האם יראת אלקים בלבד מחסנת את האדם מפני החטא או לא.

ואולי אין שני המקרים דומים. גם אם תלמידי רבי יוחנן בן זכאי, שהיו יראי שמים, אינם בטוחים שינצלו מן החטא, הכוונה היא לחטאים שגרתיים שבני אדם נכשלים בהם, אבל החשש שאדם ירצח את הזולת על מנת לזכות באשתו, לחטא חמור כזה יש לחשוש רק במקום שאין בו יראת אלקים. כי גם אנשי אבימלך לא היו רחוקים מיראה לגמרי, כמו שמובא במדרש [ילק"ש נֹח, נז]: "יכול לא היו יראים מן ה' כל עיקר? תלמוד לומר: "רק", אמור מעתה עד שלא שמעו באזניהם לא היו יראים, מששמעו באזניהם היו יראים, וכן הוא אומר [בראשית כ ח]: 'וייראו האנשים מאד'". וב'מדרש הגדול' מובא:  "'רק'  מיעט – שהיו יראים מקצת יראה". ואם היו אנשי אבימלך אנשים מתורבתים מן הישוב, איך ידע אברהם שאין יראת אלקים במקום הזה? תשובה לדבר מוצאים אנו בפירוש רש"י: "אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא?". ובמיוחד שכל זה מתרחש כאשר עדיין הם רואים את עשנה של סדום עולה [עיין ב"ר נב י].

על חסרונם של אנשי אבימלך כתב המלבי"ם: "שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נימוסים ישרים והרגיל את עצמו במידות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאוותו . . . רק בעת תמלא הנפש מיראת אלוקים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה את כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא  ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע", וכך הוא מסביר את דברי אברהם לאבימלך: הגם שראיתי בבני עמך בעלי מידות טובות העושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בהם כל דופי, רק חיסרון אחד ראיתי בהם שאין יראת אלקים במקום הזה, ולכן לא אוכל לבטוח בהם, מפני שהשכל לבדו והנימוסים השכליים לא יעמדו בפני התפרצות התאווה.
על חולשה זו של המוסר האנושי כתב הרב קוק: "המוסר של חול אינו עמוק ואינו נכנס בפנימיות הנשמה. ואעפ"י שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני הסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הציבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן, לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלוקי." [מוסר הקודש ב].

(וירא תשפ"א)