הדאגה למעמד האשה

במתן הזדמנות שווה לכל אחד מהמינים להביא לידי גילוי את הצד המיוחד שלו, ולא בטשטושו, תתפקד החברה האנושית ביעילות טובה יותר

הדאגה לשיפור מעמד האשה, שהתעוררה לאחרונה במחוזותינו, שהיא צודקת כשלעצמה, הביאה חוגים שונים לנצל התעוררות זו לניסיון לטשטש את ההבדלים שבין האיש והאשה, כשהם מניפים את דגל השוויון של המינים תוך התכחשות לשינויים הטבעיים הטבועים בטבע היצירה של שני המינים הללו. כבר מעת יצירת המין האנושי, מספרת לנו התורה, כי בריאת האדם אינה דומה לבריאת שאר היצורים. גם שאר בעלי החיים כולם נבראו זכר ונקבה, אך התורה אינה מזכירה עובדה זו אלא אצל האדם בלבד, כאשר אצל כל שאר בעלי החיים נאמר הדבר הזה באופן כללי: "תוצא הארץ נפש חיה למינה", מבלי להזכיר את הזכר והנקבה. טעם הדבר הוא מפני שהזוגיות אצל כל שאר בעלי החיים אין לה עניין אחר אלא ההישרדות של אותו המין לדורות. מה שאין כן אצל המין האנושי, אצלו התורה מספרת לנו בפרטי פרטים את יצירת המין האנושי, אפילו החל מההתייעצות שהתקיימה לפני יצירתו ככתוב: "נעשה אדם", וכפרש"י: "נמלך בפמליא שלו". וגם אם לבסוף אין הקב"ה מתחשב בדעת המלאכים, הרי עצם ההתייעצות מלמדת אותנו שקיימת בעייתיות ביצירת האדם. על ההבדל הזה עמדו חכמים ואמרו: "כתיב: 'ויברא אלקים את האדם בצלמו', וכתיב: 'זכר ונקבה בראם' – הא כיצד?", ומשיבה הגמרא: "בתחילה עלה במחשבה לברואו שנים ולבסוף נברא אחד". איך האחד הפך לבסוף לשניים? על כך אמרו במדרש [ב"ר ח]: "אחת מצלעותיו – בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו־פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן". ובנוסח דומה אמרו: "אדם וזיווגו עמו נבראו ביחד, הה"ד: 'זכר ונקבה בראם', ונטלה מגביו והכינה והביאה אל האדם, הה"ד 'ויקח אחת מצלעותיו'".

מדוע היה צורך לברוא לכתחילה את האדם דו פרצופין אחד לפנים ואחד לאחור, ואחר כך לנסר אותם לשני גבים, למה מראש לא נברא המין האנושי כשני יצורים נפרדים, כשאר היצורים? מסביר הראי"ה בספרו עין איה [ברכות פ"ט אות קצא], שבכל אדם פועלים שני כוחות- הרגש והשכל. הרגש הוא הכח המצייר והמדמה בעל הטעם והחן, ואילו השכל הוא הכח הקר, החודר ומשקיף על הדברים במשפט וחשבון. שניהם יחד מהווים מערכה שלימה שהאדם צריך להם, על כן הורכבו באדם שני כוחות הללו: האחד, כח השירה הנובעת מרגש האדם וכוחו המצייר, והשני, השקפה שכלית הנובעת מכוחו השיפוטי של האדם.

שני הכוחות הללו קיימים ביחד אצל כל אחד משני המינים, גם באיש וגם באשה, ואעפ"כ יש הבדל בין האיש והאשה. להבנתי, אצל האיש הצד השכלי הוא הגובר על הרגש והטעם הציורי, ואילו האשה בנויה באופן הפוך כך שהרגש והטעם הטוב הוא הדומיננטי אצלה, [כמובן שאין זה אומר שהאשה בהשוואה לכל גבר היא פחות שכלית, אלא החשבון הוא במצבה של כל אשה עם עצמה, לדוגמא: גבר שיש לו 30% שכל ו-20% רגש- יש לו בתוך עצמו יותר שכל מרגש, אך יחסית הוא נחות מבחינה שכלית מאשה מחוננת שיש לה 60% אחוז רגש ורק 40% אחוז שכל, אלא שהכוח הרגשי של האשה הוא יותר דומיננטי אצלה ועם זאת מנת השכל שלה יכולה להיות גבוהה יותר משל הגבר, ואין זה סותר את הקביעה האומרת שבאופן כללי הרגש באשה הוא חזק יותר מהשכל].

החלוקה הזו של המינים, שאצל האחד (האשה) הכח המוביל הוא הרגש ואצל האחר (הגבר) המוביל הוא השכל, היא לטובה, כי אם הכוחות, הרגש והשכל, היו פועלים בערבוביה אצל כל אחד, כי אז היה כח אחד מעכב או מפריע את שלמותו של הכח השני, ואילו כאשר כל כח וכח מתייחד ופועל בפני עצמו, כי אז יצא הכח המיוחד שלו אל הפועל בכל הדרו. התכלית היא שכל אחד יתפתח בכוחו המיוחד, ולאחר שישתלם בכוחו המיוחד תהיה בעתיד הפריה לטובה על הכח האחר.

לפי זה ההבדל בין האיש והאשה אינו רק ביצירה הגופנית, בהבדלים הביולוגיים שבין הזכר לנקבה, אלא גם כבר בתחילת היצירה האנושית נבדלו בצד הנפשי שלהם, מה שביטאו חז"ל באומרם: "דו פרצופין". היצירה הכפולה הזו היא למען יהיה הכח הרגשי מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שהשכל הקר והמשפט המדויק יפריעו לו להתרחב. ומנגד ישתלם הכח השכלי בכל עוצמתו מבלי שהכח הרגשי יפריע לו. דווקא במתן הזדמנות שווה לכל אחד מהמינים להביא לידי גילוי את הצד המיוחד שלו, ולא בטשטושו, תתפקד החברה האנושית ביעילות טובה יותר, והשותפות של שני המינים לא תיצור מתחים ותחרות מיותרים אלא תעשה את העולם נאה ומתוקן יותר כאשר כל אחד מהמינים פועל ותורם בכח המיוחד שלו על החברה האנושית.

(בראשית תשפ"ג)