כאן ועכשיו

"העבר *אין*, העתיד *עדיין*,וההווה *כהרף* *עין*, דאגה *מניין*?"

(ר' אברהם אבן עזרא).

נתבונן בדמות שולית לכאורה בפרשה: דמותה של אשת לוט, שהביטה לאחור כשנמלטה מסדום, כאשר הוזהרה שלא להביט אחורנית, מצביעה על התוצאה: היא הפכה לנציב מלח.

אשת לוט הביטה לאחור, בעבר שלה בעיר סדום. במקום לעבור לשלב הבא של החיים שלה לצד בעלה ובנותיה ובמקום להסתכל אל העתיד המצפה להם- היא נשארה תקועה מאחור, בסדום ועמורה. כתוצאה מכך היא הפכה *לנציב מלח*.

מה הקשר בין חטאה לבין העונש שהיא קיבלה?

למה היא הפכה דווקא לנציב מלח?

מלח הוא סוג של גביש. מה שמאפיין את הגביש הוא צורת ארגון של החומר. מגובש, קשיח. זוהי צורה מאד מסודרת וללא כל תנועה או תזוזה פנימית. לכן הגביש מסמל את המוות, הקיפאון האולטימטיבי. משהו סטטי שאינו מתנועע.

מה הקשר בין פרשת *וירא* לבין מצבי תקיעות החוסמים אותנו בחיים?

אדם התקוע בעברו נמצא בתוך שבי, הוא חוזר שוב ושוב אל מחוזות העבר בכלל או אל אירוע קשה מסוים בפרט. הכאב ממסמר אותו, מקפיא אותו ברגעים הקשים שחווה, וכל רגעי האושר שהיו פעם מנת חלקו, מתפוגגים ונעלמים כלא היו.

מי שמנציח את עברו, ממחזר אותו ולא משחרר אותו, חי בכלא בתוך עצמו. הוא האסיר וגם הסוהר. המפתח תלוי על צווארו, מחליד מחוסר שימוש. זה המתכון ההופך אותו לגביש. הוא מפסיק לחיות. אין בו יותר תנועה, אנרגיה, חיות. העבר שלו אוכל אותו- עם הרבה מלח.

ומה איתנו בכל הימים ובייחוד בימי הקורונה?

מה הכי קרוב לאידיאל?

טיפוסי ההווה- היודעים לחיות את *הכאן*ועכשיו*: לרוב אלו ילדים ותינוקות וכן בעלי חיים. הם אלו שחיים את ה'כאן ועכשיו' בצורה המיטבית.

ככל שאנחנו מתבגרים, מגיע משהו ש"גונב אותנו", מסיח את תשומת ליבנו לעבר או לעתיד, מצמצם לנו את 'הכאן ועכשיו', וחבל… כי אנו מוותרים על המקור האמיתי לאושר אמיתי.

ברגעי 'הכאן ועכשיו' נמצאים החיים האמיתיים. עלינו ללמוד לנהל משאבים, לנהל זמן ולנהל מחשבות. זה נשמע אוטומטי, אבל מבטיח שקט נפשי ומיצוי נכון ואמיתי של חיינו.

(מתוך: "פרשת דרכים"- כלים לחיים על פי פרשת השבוע./ תמי כהן. עמ' 32)