וַיָּמָל אַבְרָהָם

'וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים'.

הן בפרשת 'לך לך' והן בפרשת 'וירא', אנו נפגשים עם ברית המילה- אחת המצוות שכמעט אין לך יהודי בעולם, תהא השקפתו, עדתו ואמונתו אשר תהא- שלא מבצע אותה. זו נקודה מעניינת שלוקחת אותנו לעיון בעניין מזווית נוספת ורלוונטית.

שתי בשורות, שלכאורה סותרות זו את זו, מבשר הקב"ה לאבי האומה היהודית – אברהם אבינו.

האחת- ששמו לא יהיה  'אברם' אלא 'אברהם' – 'וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם'. הנימוק הוא- 'כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ'. פירוש הדבר שהייעוד של אברהם הוא להיות מנהיג עולמי, אדם ונשיא שדמותו, אמונתו ואישיותו צריכים להוות מקור השראה לאנושות כולה. כך אכן יזהו ויגדירו אותו בני חת בהגיעו לשם לקבור את שרה- 'נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ'.

השנייה- הציווי על ברית המילה- '..וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר..וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם'. פירוש הדבר הוא שעל אברהם באמצעות ברית המילה, יהיה לשמור על זהותו, ייחודו, והתבדלותו משאר העמים. הבידול לא יהיה רק משהו ברמה הרעיונית המופשטת, אלא בידול פיזי בגוף, באבר ההולדה, באופן הכי ברור שהאיש הזה הוא יהודי. [אנו קראנו סיפורים רבים על תקופות אפלות של גירושים, פרעות, שואה וכדומה, איך שונאי ישראל לדורותיהם חיפשו ואיתרו יהודים על ידי זה שבדקו האם הם נימולים, דבר שהסגיר את עובדת יהדותם, זהותם, ונאמנותם].

לכאורה- הנחיות סותרות. האחת מדברת על חיבור לאנושות כולה ולקוסמופוליטיות, והשנייה מדברת על התבדלות מהעמים ושמירה על הזהות הייחודית.

חכמים ביקשו ללמוד מכך רעיון עמוק האומר שאין סתירה בין הדברים, אלא בדיוק להיפך- האחד משלים את השני.

כדי שאברהם אבינו יוכל להנהיג את האנושות ואכן להיות אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, עליו קודם כל לשמור על זהותו הייחודית שלו כאבי העם היהודי. אם הוא לא ישמור על זהותו ויהיה 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם' תוך תהליך של טשטוש זהותו והתבוללות במרחב הקוסמופוליטי, הוא לא יוכל להנהיג ולהוביל את האנושות להיות ערכית, מוסרית וראויה לבני אנוש.

אדם יכול להשפיע על הכלל רק כאשר ברורה לו זהותו הייחודית, מה מתוכה מתחבר אל הקוסמופוליטיות ומה מתוכה נשאר ייחודי לכל תרבות ותרבות. כך לשון הפתגם העממי- 'אל תנסה להיות מה שאתה לא- כי בסוף לא תהיה מה שאתה כן'.

כאשר נולד יצחק אבינו, הדור השני לאבות האומה, בנו וממשיך דרכו של אברהם, מיד טורחת התורה וכמו כותרת של עיתון ממהרת לכתוב באותיות גדולות- 'וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים'. כביכול כדי שאף אחד לא יתבלבל בדבר זהותו של ממשיך השושלת היהודית, זה שנולד ל'נְשִׂיא אֱ-לֹהִים' בן ה 99, מיד עם לידתו מודיע אברהם לאנושות כולה מה תהיה זהותו של בנו. כאשר שרה, אם האומה תחוש  שיש איום על המשכיותה של הזהות הזו ועל הברית הזו, היא לא תהסס לרגע לצוות- 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק'. עם כל הכבוד לאוניברסליות- הברית קודמת.

כפי שאנו יכולים לראות היום, במבט של 4,000 שנה אחרי, וכפי שההיסטוריה הוכיחה – אברהם אבינו באמונתו המונותאיסטית וערכיו המוסריים אכן השפיע על כלל האנושות, ואת כל זאת עשה בכך שהשכיל לשמור על הזהות היהודית שלו ושל עמו, ועל הברית והייחודיות של העם היהודי עם א-לוהיו.

שני הכיוונים הללו מעשירים, מעצימים ומשלימים זה את זה- מתחברים אל הכלל תוך שמירה על הזהות והייחודיות. כל אחד מביא אל האנושות את הניגון המיוחד שלו, ניגון אותו הוא שומר בקפידה ומעביר בברית עולם מדור לדור, והניגונים הללו כולם יכולים ביחד ליצור הרמוניה אנושית.

(וירא תשפ"א)