לא לאדישות

גם בחלוף אלפי שנים, לאחר הררי מלים שנכתבו עליה, נותרה דמותו של אבי האומה, אברהם אבינו, דמות פלאית, חידתית, מורכבת, קשה לפענוח. עד שדומה שלא ניתן לשבצה באף אחת מהמשבצות השגרתיות שמוכרות לנו.

בראשית היה אברהם ל"נותץ אלילים", מורד במוסכמות שהיו בימיו, "כל העולם מעֵבר אחד – והוא מעֵבר אחר". נון קונפורמיסט לדוגמא, שאינו שת לבו לאופנה שמסביב אלא כובש לו דרך משלו, שבעקבותיה נוסד המונותיאיזם, האמונה בא-ל אחד.

אכן, מתוך אותם עשרה ניסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו, נגלית לעינינו לכאורה דמות אחרת, שונה לחלוטין. כנועה, צייתנית. הקב"ה מצווה עליו "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך" אל ארץ שאפילו שמה לא נזכר ("אל הארץ אשר אראך"), ואברהם אבינו מציית מיד, נוטל עמו את כל בני משפחתו והולך אל הלא-נודע, מקיים את צו הא-ל ללא אומר ודברים.

בהמשך, מצווה עליו שרה אשתו לקחת לו את הגר לאישה, שמא ייבנה ממנו. ושוב, אברהם מציית במעשה שהיה ברבות הימים לדגם ואב טיפוס: "בא נא אל שפחתי… וישמע אברהם לקול שרי".

בחלוף הזמן נצטווה אברהם להמיר את שמו ואת שם רעייתו, והוא ממלא אחר הציווי ברצון. לימים, מצווה עליו שרה לגרש את "האמה ואת בנה", הגר וישמעאל, והגם שהדבר רע מאד בעיניו, הוא ממלא אחר הציווי: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה!".

לשיאה הגיעה צייתנות זו במעשה העקדה. לאחר שנים רבות שבהם לא נפקד בילדים, זוכה אברהם אבינו לראות את בנו, ממשיך השושלת הייעודי, גדל לנגד עיניו. ואז  מצווה עליו הקב"ה להקריב את יצחק, "בנו יחידו אשר אהב", לעולה ואברהם קם מוקדם בבוקר כדי למלא את הציווי הנורא מכל.

לצד מעשי צייתנות אלה, בולט סירובו של אברהם למלא אחר צו הקב"ה ביחס לסדום. על אף שאנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", עומד אברהם אבינו ומלמד עליהם סניגוריה. פעם, ועוד פעם, כמעשי תגרן בשוק, מבקש אברהם אבינו מהקב"ה רחמים על בני העיר החוטאת. אגב כך הוא לא נמנע מלומר משפט שנראה למראית עין, כביטויים של חז"ל, "הטחת דברים כלפי מעלה": "האף תספה צדיק עם רשע? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". קריאה שהדיה נשמעים והולכים מסוף העולם ועד סופו, עד ימינו אנו.

המדרש מעצים עוד יותר את טענותיו המתריסות של אברהם כלפי שמיא: "הבטחת שלא תביא שוב מבול על הארץ. מבול מים לא תביא, אולם מבול של אש תביא? איה הבטחתך? האמנם תתחמק מן הברית בעורמה?".

אברהם אבינו לא הצליח להציל את סדום, אבל סירובו לקבל בתחילה את  צו הקב"ה להשמידה היה לאות ומופת, סמל וציווי לדורות עולם: בעומדך ניצב מול הרשע, אינך יכול להחשות, לעמוד מנגד.

הוגה הדעות הגדול, הרב א"י השל, כתב לאחר השואה שלא הרוע  – אלא האדישות – היא היא אֵם כל חטאת: "יש רוע שרוב רובנו מעלימים ממנו עין ואף אשמים בו: אדישות כלפי הרוע. אנו נותרים ניטרליים, אובייקטיביים, ואיננו מוּנעים בקלות מן העוולות שנעשות לאנשים אחרים. אדישות לרוע חתרנית היא יותר מן הרוע עצמו; היא אוניברסלית יותר, מידבקת יותר, מסוכנת יותר. כהצדקה שקטה, היא מאפשרת את התפרצות הרוע; היוצא מן הכלל נהיה לכלל, ועקב כך מתקבל על הכלל. תרומתם הגדולה של הנביאים לאנושות הייתה גילויו של רוע האדישות. אדם עשוי להיות הגון ומרושע, אדוק ושקוע בחטא. הנביא הוא בן-אנוש הסובל מפגיעות שנעשו לאחרים. התרחש פשע היכן שהתרחש — והנביא חש כאילו היה הוא עצמו קורבן וטרף לרוע. מילות הזעם של הנביא גוועות בבכי. חמתו של א-לוהים – קינה היא. כל הנבואה הרי היא הצהרה אחת גדולה: א-לוהים אינו אדיש לרוע! הוא אכפתי ללא הרף, הוא נפגע אישית ממה שאדם עושה לאדם".

דומה שאין זה מפליא, אף לא מקרי, שגם רעהו הצעיר, הסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל, הכתיר את ספרו הראשון שנכתב ביידיש, תורגם לצרפתית והקנה לו תהילת עולם, לא בשמו העברי הלילה, אלא "און די װעלט האט געשװיגן" – והעולם שתק. גם לדידו, השתיקה, האדישות, העמידה מן הצד — היא, ולא הרוע – החטא הגדול מכולם.

בהידרשותו להציל את לוט בן אחיו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ובזעקתו המהדהדת כלפי הקב"ה בניסיונו להציל את סדום, מלמדנו אברהם אבינו פרק מאלף בתורת האדם והעולם, פרק שכוחו יפה לא רק לשעה, אלא לדורות.

(וירא תשפ"א)