הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר

משה רבנו, המתחיל את שליחותו ההיסטורית בכך שהוא אומר לקב"ה
'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי', מסיים את שליחותו בספר שלם הפותח במילים 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה'.
את סדרת החינוך הראשונה הקשורה לדיבור מעביר הקב"ה את משה, לאחר שזה מנסה להתחמק מהמטלה בטענה שהוא כבד פה וכבד לשון. בתגובה לכך אומר לו ה' :"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר".
משה ממשיך לנסות ולהתחמק מהשליחות ותגובת ה' היא חרון אף וסדרת חינוך נוספת: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא… וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹקים".
העולה מכל זה הוא כוח הדיבור. זה הכוח המבטא את ייחודו של האדם המוגדר כ'מדבר' – דומם, צומח, חי, ומעל כולם- 'מדבר'.
זה ייחודו וזה מקור כוחו של האדם.
הרהור ומבט של ערב ט' באב, משקף לנו בצורה הכואבת את כוחו של הדיבור המייצר שנאה ומוליד חורבן.
בסיפור הקלאסי של החורבן על קמצא ובר קמצא כוח הדיבור הוא השחקן הראשי, שהרי אם מישהו מכל המשתתפים באירוע הזה היה משתמש בשום שכל ומתוך אחריות בכוח הדיבור שלו, מרגיע את המצב, מפשר ומגשר – לא הייתה מתפתחת כל העלילה הזו למימדים של טרגדיה שאחריתה חורבן, ולא היה מקום לתא הסרטני הזה של השנאה להתפתח ולהתפשט בגוף האומה כמחלה ממארת.
אבל לא רק שנאת החינם יונקת את קיומה וחיותה מכוח הדיבור. גם עניני שפיכות הדמים, גילוי העריות והעבודה הזרה, כרוכים ויונקים מכוח הדיבור הזה- המסית, מפתה, מתלהב, משלהב, מתלהם ומחרחר מדון וזדון.
ספר דברים וערב ט' באב – נוגעים מזויות שונות באותה הנקודה בה מתייחד המין האנושי- כוח הדיבור. פעם אחר פעם אנו מגלים שחיים ומוות ביד הלשון, שחורבן בית המקדש ביד הלשון, ששפיכות דמים ביד הלשון.
אותה הלשון שיש לה את כוח החורבן, יש לה גם את כוח הבניין. אותה הלשון שיש לה את כוח השנאה יש לה גם את כוח האהבה.
'מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם ?' שואל הקב"ה את משה בשאלה רטורית, ועונה מיד- 'הֲלֹא אָנֹכִי ה". הקב"ה ברא לנו את הפה, אבל נתן בידינו את הבחירה החופשית להחליט לא רק מה להכניס אל הפה, אלא גם מה להוציא ממנו.
פה יכול לשסות וללבות שנאה, אבל פה יכול לעודד, לתמוך לתת תקווה, ולהוסיף נחמה, כמילות שירה של המשוררת רחל שפירא –'זה בזו נביט ,ונתמה שנית ,אם ראינו נכונה ,לפעמים אני ,לפעמים אתה ,כה זקוקים לנחמה'.
ואין הדבר תלוי אלא בנו.
ירושלים לא תיבנה רק בהכאה גדולה של תשובה על החזה, אלא בהקפדה גדולה עוד יותר על הפה וכוח הדיבור היוצא ממנו.
דברים תשעו)