אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
המלחמה בתחושה הזו של שיכרון הכוח היא בהפנמה יום יומית של מידת הענווה
יש שיחות שאדם מנהל עם סובביו, ויש שיחות שאדם מנהל עם ליבו.
שיחת האדם עם לבבו היא שקטה, אישית ואינטימית, ורק האדם עצמו יודע את אשר בלבבו ואת אשר רצונו להשיח.
בצומת הדרכים של סוף תקופת המדבר וערב הכניסה לארץ, התורה מתארת לנו כמה וכמה פעמים שיח פנימי של האדם עם לבבו ושל האומה עם לבבה.
כך בתחילת הפרשה: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם".
העם מגיע לארץ, ועם כל ההבטחות הגדולות על העתיד ועל ארץ זבת חלב ודבש המובטחת, עדיין בלב מקנן החשש הטבעי למראה המזרח התיכון רווי העמים, שכניסת עם חדש למרחב הזה היא לצנינים בעיניהם. באופן טבעי אולי הדברים לא נאמרים בקול כלפי חוץ, אך בלב פנימה, רובץ החשש ההגיוני כיצד ניתן יהיה להתגבר על כל העמים, האויבים והמכשולים מסביב.
תשובת ה' לחשש הלבבי הזה היא: "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלוקיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם". אל תשכחו שגם במצרים באופן מספרי ומעשי לא היה סיכוי שתשרדו ושתצליחו לצאת משם, והנה עובדה שזה קרה, ועובדה שאתם פה על מפתנה של ארץ ישראל. תזכרו את העבר וממנו תקישו לעתיד.
עם כל השמחה והחדווה על הכניסה לארץ וההתבססות בה, חוששת התורה לתהליך לבבי שלילי שינבע מגבהות הלב, מכוחנות ושחצנות: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
הלב יכול להיות חנון חומל ורחום, אך הלב עלול גם להתבלבל ולהוביל למחוזות ולמסקנות הרות אסון של שכחה וכפירה. כנגד הלך הרוח הזה באה התורה ומבקשת לשים עין על הלב, שלא יחטא בשיכרון כוח ובגבהות כוחנית שתוצאתה שיכחה מאין באת ולאן אתה הולך.
המסקנה מאותו שיכרון כוח לבבי תהיה בלתי נמנעת: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אתה אולי לא אומר את זה כלפי חוץ ולא מצהיר זאת בראש חוצות, אך בלבבך רובצת הכרה מסוכנת של כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי. את ההכרה הזו יש לעקור מן השורש. המלחמה בתחושה הזו של שיכרון הכוח היא בהפנמה יום יומית של מידת הענווה, ההבנה והתובנה היסודית והבסיסית על מקור הכוח בחיים ובעולם: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
הלב האינטימי שלנו יכול להיות מקור הברכה והטוב, אך הלב הזה יכול להיות גם מקור ההטעיה והבלבול ולהוביל למקומות ומסקנות לא ראויות.
שיחת הלב הזו מצריכה עין בוחנת ורגישה לראות ולוודא שהלב אכן ממלא את ייעודו באותה שיחה פנימית של האדם והעם עם לבבו, ייעוד של אמונה ושל טוב, של 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹוקים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".
[הדברים מוקדשים לזכרה של רעייתי חגית ע"ה שהלכה בשבוע שעבר לעולמה, שליבה הטהור מלא הטוב החן והחסד, היה לנו למקור חיים והשראה. שלי ושלכם- שלה].
(עקב תשפ"ג)
