קשוט עצמך תחילה – תחרות הפלאפונים

סיימתי לראות את 'מסכי עשן המלכודת הדיגיטלית', שהוא פשוט סרט חובה לכל איש חינוך באשר הוא ולכל אדם שמתיימר להבין את מנגנון ההתמכרות המתוחכם ביותר ששולט בכולנו, ונזכרתי איך שעמדתי מול התלמידים שלי בכיתה ה' ומניתי בפניהם את כל החסרונות של הסמרטפונים ואמרתי להם כמה שהם מכורים ואיך שאני בטוח שהם לא יוכלו להסתדר יום אחד בלי הסמרטפון שלהם.

ואז אחד התלמידים הרים את היד ושאל אותי לפני כולם:

"ומה איתך המורה, אתה לא מכור?"

ובתוך רגע אחד הבנתי לאיזה חור הכנסתי את עצמי, כי מה אגיד לו? שאני לא מכור? שאני לא בודק את המכשיר שלי יותר משישים פעם ביום? שאני לא משועבד לבדיקת הג'ימייל שלי כמו איזה עבד שפוט? אז הנהנתי ואמרתי לו : "אתה צודק, גם אני מכור לסמארטפון שלי וגם אני צריך לעשות תשובה" וחשבתי שבזה סיימתי את העניין אלא שאז הוא אתגר אותי בפני כל הכיתה ואמר:

"אתה יודע מה, המורה, בוא אתה ואני נעשה תחרות מי יכול יותר זמן להיות בלי הסמרטפון שלו. אני אומר שעל כל יום שאתה עושה, אני עושה שני ימים. איך זה?"

כמובן שכל הכיתה שאגה מאושר, איך התלמיד הזה הביא למחנך שלהם בהפוכה ואני, לא הייתה לי באמת ברירה אלא להסכים בהכנעה לדו קרב הזה, שבנוי בסופו של דבר על אמון:

ברגע שמישהו משתמש בסמרטפון הוא מיד מודיע לצד השני על ההפסד שלו.

הודעתי בבית שלי שמהיום ועד לפחות מחר אני חייב להתנהל בלי השימוש בסמרטפון, מתוך ידיעה שעם אפסיד לתלמיד הזה, איזה פנים יהיו לי מול הכיתה שלי אחרי שכבר נכנסתי בהם באין כניסה על הסמרטפונים שלהם.

הצלחתי להחזיק עד למחרת בבוקר כאשר כל הכיתה התעניינה אצל התלמיד שמתחרה בי ורצתה לדעת כמה זמן הוא עוד יכול להחזיק מעמד.

נראה, שהרצון שלו 'להראות' למורה שהוא יכול יותר זמן להיות בלי המכשיר, תדלק אותו במפלים של אנרגיות ואמביציה בלתי נראית, ורק מלראות את הפרצוף שלו הבנתי שהלך עליי.

בצהריים בהפסקה בחדר מורים, לא יכולתי להתאפק כבר והיד שלי נשלחה לעבר הסמרטפון מגששת בבהלה אחרי מאות הודעות הוואטסאפ שלא נקראו והבנתי שהפסדתי לו בהתערבות באופן רשמי. הודעתי על כך בשיעור הבא לכל הכיתה שמחאה כפיים בקריאות שמחה לתלמיד שלי שהעביר לי שיעור לכל החיים ועיקרו הוא:

אל תנסה להוכיח את התלמידים שלך, בדבר שאתה בעצמך צריך בו עדיין תיקון.

(וירא תשפ"א)