אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)השבוע, בשעה טובה, חגגנו בר מצווה לבן שלנו, הלל שמשון אהרון, נרו יאיר. הלל נולד פג והעביר לי את אחד מהשיעורים החשובים ביותר בחיים: מדוע אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם או של בנו, אל יתייאש מן הרחמים. בחיים לא אשכח איך שכל כך התפללתי, זעקתי, שאגתי לקב"ה שרק יוציא אותו מזה. שישרוד. והנה, ברוך ה', לא רק שהוא שרד, הוא גם בועט וצועק ועצבני כמו כל מתבגר…
וברגעים האלו שאני מתחרפן ולא מבין איך הוא מתנהג, אני נזכר במה שנראה לי שכל הורה למתבגר צריך לזכור: אם הילד המתבגר שלך מתחצף, אז אתה בורכת, ואתה יכול לראות את עצמך כבר מזל הגדול ביותר בעולם! כי ילד זה הכל חוץ מדבר מובן מאליו. יש הורים שהיו נותנים את כל מה שיש להם בשביל שיזכו לרגע שהילד שלהם יתחצף אליהם. לא הבנתם? 7 באוקטובר.
***
ביום שישי לפני האירוע הצעתי להלל ללכת למקווה. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות כחלק כחלק מההכנה שלו להגיע יותר שלם ומוכן לאירוע. הוא היה פחות בעניין, אבל כשסירב הרגשתי שאני נופל לבור ענק של תסכול. מקווה מבחינתי זה חמצן. אני זוכר את המקווה כמוטיב מאוד חזק ונוכח בחיים שלי כמתבגר. חשבתי שרק מתבקש שלקראת הבר מצווה נלך על למקווה. אבל זה פחות התאים לו.
פתאום אני מוצא את עצמי מתחיל לשכנע אותו, ללחוץ עליו, להסביר לו. ואז זה ירד לי: המקווה זה צורך שלי, לא שלו. ולמה אני הורס לו את החוויה של הבר מצווה עם ציפייה של משהו שהוא בכלל לא מתחבר אליו?
ואז הגיע עניין הדרשה והקריאה בתורה. והבנתי שבעצם כל הדברים הללו, עם כל הכבוד להם, ויש כבוד, הם לא באמת עומדים אם נגרם לנער הבר מצווה לחץ וכאב בטן. חשבתם פעם כמה הורים לוחצים על הילדים שלהם שיקראו כמו שצריך את דרשת בר המצווה ואת הקריאה בתורה? ברור, אף אחד לא אוהב פדיחות. בטח שיש המון אורחים ודודה נחמה מצפה במיוחד לקריאה הזו מאז שהילד שלכם נגמל מהסדרה החדשה של חיתולי 'פמפרס', ובכל זאת, תחשבו רגע: זה באמת שווה את זה? באמת שווה לגרום לילד לחץ וכאבי בטן בגלל הדרשה והקריאה בתורה, ושזו תהיה החוויה שתישאר לו מהבר מצווה?
אז ניגשתי ואמרתי לו: "הלל, הכל בסדר. תקרא איך שתקרא. אם אתה יכול תשתדל לא לטעות בדיוק של המילים, כי אז כל שנייה יחזירו אותך, אבל גם בזה… הכל בסדר. אף אחד לא באמת זוכר איך נער הבר מצווה קרא את ההפטרה כעבור חמש שנים. או כעבור חודש, אם נהיה אמיתיים יותר".
בכלל כדאי לכל הורה תמיד לחשוב מאיזה מקום מגיעות הדרישות ההלכתיות כלפי הילדים שלו. האם מתוך צורך אישי או אולי חוויה שקשורה בילדות שלו? האם הדרישה הזו תגרום לילד לאהוב ולהתקרב ליהדות, לקב"ה או שהיא דווקא תגרום לאנטי ולריחוק? כתבתי להלל מכתב מיוחד שלדעתי הוא נוגע לכל הורה של מתבגר ולכל נער מתבגר, וגם תפור לשיעור חברה בכיתה. מוזמנים לחפש אותו באינטרנט.
הלל, תזכור: אף אחד לא יוכל לעשות את השליחות המיוחדת שלך בעולם. ואת המסר הזה נראה לי שמאוד כדאי שכל הורה יעביר לבן שלו… זה לא קשור לגאווה, אלא לאחריות עצומה. מזל טוב, הלל. הלוואי שתקבל ותנשום את המשמעות והייחודיות של העם הכל כך קסום שלך.
