הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)פרשתנו מסתיימת בעקידת יצחק, הנסיון העשירי מעשרת הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו – ועמד בכולם.
רש"י על פרקי אבות (פרק חמישי משנה ג'), תולה את נסיונותיו של אברהם אבינו בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, זאת ללמדך "שהכל בזכותו עומד" – דהיינו כל העולם וסדרי העולם עומדים וקיימים בזכות אברהם.
נשאלת השאלה: מה פירוש שהכל בזכותו עומד?
במדרש בראשית רבא פרק י"ב, על פסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" נאמר : "באברהם הן הן אותיות בהבראם – בזכותו של אברהם".
הזכות של אברהם היא להפוך את האדם להיות הנושא של ההסתוריה, דהיינו הנפש הפועלת בה. זאת אומרת להיות מי שעושה את מה שצריך על מנת שהעולם יצליח – מה שנקרא "לתקן עולם במלכות שדי".
התוֹלַדות הן ההיסתוריה של אותו המאמץ להוליד את הבן-אדם העונה לציפיית הקב"ה.
אם הפועל בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ" הוא בבֹּראָם – ללא הה"א הזעירא – אזי הנושא הינו הקב"ה הבורא אותם והשמים והארץ הם רק מושא, ואברהם נקרא עדיין אברם.
אם הפועל הוא בהִבָּראָם – עם הה"א הזעירא המסורתית – אזי השמים והארץ הם הנושא של המשפט (אע"פ שברור שנושא הפעולה הינו הקב"ה).
החלפת שמו של אברם לאברהם היא שהופכת את המציאות של בבוראם למציאות של בהבראם, זאת אומרת שהה״א הזעירא מעידה על כך שאע״פ שהמציאות של בהבראם קיימת בכח, הה״א הזעירא מעידה שזה עדיין תלוי ועומד עד בואו של אברהם כדי שתוכל לצאת מן הכח אל הפועל. זהו עצם משמעות הברית הנכרתת ע"י הקב"ה עם אברהם בסוף פרשת לך-לך, שהיא ברית המילה, שאז מתאפשרים גם תולדותיו של אברהם שנתבשרו בברית בין הבתרים. לכן כל פרשת וירא הינה הפרשה של ההכנות הדרושות למען יתקיימו באברהם ובזרעו ההבטחות שהבטיח לו הקב"ה והמפורטות בסיפור גילויה לאברהם של כוונת הבורא על הפיכת סדום: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט".
זאת היא גם הסיבה לכך שאמרו חז"ל שמאברהם מתחיל העולם להתחדש ועל זה רומזות אותיות שמו של אדם הראשון: אברהם דוד ומשיח, בבחינת ראש, תוך וסוף (ר"ת סתר, שהן בחינת הסתר המתגלה בהסתוריה ומובן רק מסופו, לכן נראה סדר האותיות הפוך).
שזה גם מה שאמרו שסגולתו של אברהם היא במה שהכיר את בוראו. אכן לא היתה חסרה מסורת מאדם לשת ומשת עד נח ומנח לשם ועבר. ענין הכרתו של אברהם את בוראו קשור למשמעות של אותה הידיעה שהיתה, בצורה זו או אחרת, נחלת האנושות כולה. לא נאמר שהכיר אברהם את הבורא, אלא שהכיר את בוראו. ז"א שאברהם הכיר את עצמו כנברא והבין שמתוך כך יש לו חוב (חובה, התחייבות) שהוא חייב את עצם המצאו לבוראו. לא במשמעות תיאולוגית או מטה-פיסית, אלא במשמעות מוסרית, שהיא עצם היסוד שעליו מושתתת האפשרות של כל המוסריות.
כפי שהוא יתברך עשה עבורי מקום בעולמו, כך במסירות נפשי עלי לעשות מקום לזולת בעולמי.
והתורה הזהירה על הסכנה העלולה להתרחש אם לא אעשה זאת ולכן הקדימה את סיפור קין והבל לסיפור התהוות עם ישראל כתולדות האבות; ובעקידת יצחק מצוי היסוד של ההצלחה.
אברהם הוא הגיבור שבמסירות נפשו לוקח על עצמו את האחריות של האתגר להתהלך לפני ד' להאיר הדרך לבני אדם. ע"י כך האדם הופך להיות אחראי על אותה ההסתוריה.
לפני הוספת האות ה"א בשמו הוא נקרא אברם, אותיות בֹּראָם. העולם עדיין בילדותו והקב"ה הוא המקיים אותו. עתה, לאחר הוספת הה"א בשמו, מתחיל, בזכותו של אברהם, תהליך ההתבגרות של העולם שיוביל להופעתו של עם ישראל המקבל את התורה כדי להביא גאולה לעולם.
(וירא תשפ"א)
