אתגר הנינג'ה: מתמודד נינג'ה ישראל הדתי שתרם כליה

עם כליה אחת פחות ורגע אחרי ניתוח – יעקב גורי התקבל לתכנית 'נינג'ה ישראל', שם עלה על מסלול מאתגר במיוחד, כשהאישה לה תרם את כלייתו מעודדת אותו מהיציע. כשהוא מספר על זה, להעניק חיים למישהו זר נשמע כמו דבר די פשוט. ריאיון עם נינג'ה

איך זה מרגיש להעניק חיים, ועוד לזר גמור? אפשר כבר לומר שתרומת כליה, המעשה האצילי בו תורם בוחר בחייו להעניק לזר גמור את חייו במתנה, כמעט והפכה לנפוצה בקרב בני ובנות המגזר, שמובילים באופן מובהק בסטטיסטיקות הקשורות לתרומת כליה מן החי.

"אף אחד לא ביקש ממך, אתה החלטת שאתה רוצה לתרום את הכליה?", שאל אסי עזר המופתע את מתמודד 'נינג'ה ישראל', יעקב גורי. כשצמד המנחים החל לשבח את המעשה, גורי הצטנע: "אני רק חתמתי על איזה משהו שאני יכול לתרום וזהו", והסביר איך מצא עצמו רגע אחרי ניתוח תרומת כליה במסלול אתגרי: "כששכבתי בבית החולים כל הזמן חשבתי על הנינג'ה, שאני אלך לשם ואני אהיה בריא וזה ישמח אותי מאוד".

יעקב גורי היה רק בן 10 כשאביו נפטר מסרטן, והוא בן 36.5 בלבד. עוד בילדותו ידע שאם יזכה להגיע לגיל בו נפטר אביו הוא יעשה משהו משמעותי, אבל תרומת כליה כלל לא עלתה במחשבתו. הוא מתאר: "מגיל 10 חשבתי על מה יקרה כשאגיע לגיל בו אבא שלי נפטר – האם אחיה או לא? אמרתי לעצמי שאם אגיע לגיל שלו אני צריך לעשות משהו משמעותי וחשוב, משהו שאומר תודה לבורא עולם על כך שאני עובר את הגיל של אבא שלי. ככל כשהתקרבתי לגיל 36 המחשבות הפכו ליותר רציניות ולהתחבטות בשאלה – מה אעשה כשאגיע לגיל המיוחד הזה, שיהיה מספיק משמעותי? נשארתי בחיים, ולכן אני רוצה להעניק חיים למישהו אחר".

 

"מגיל 10 חשבתי על מה יקרה כשאגיע לגיל בו אבא שלי נפטר. נשארתי בחיים, ולכן אני רוצה להעניק חיים למישהו אחר"

ההחלטה נפלה – תרומת כליה

גורי, נשוי ואב לשלושה הוא כיום בן 37.5. עברה קצת יותר משנה מאז תרם את כלייתו למזל, חולת כליות שטופלה בדיאליזה קרוב לשנתיים.

מה שהוביל אותו להחלטה שהדבר המשמעותי שיעשה זה לתרום את כלייתו היו שני אירועים סמוכים – חברו הטוב שתרם כליה ורבו, הרב אביחי רונצקי ז"ל, שביקש לתרום כליה וכשעבר את הבדיקות התגלתה בגופו מחלת הסרטן, שלבסוף הכניעה אותו.

"יש לי חבר מהכיתה שתרם כליה לפני חמש שנים, וגם הרב שלי, הרב רונצקי, שהיה חבר מאד טוב שלי רצה לתרום כליה ודרך זה שהוא בא לתרום גילו לו את הסרטן. בסוף הוא נפטר אבל זה קצת האריך לו את החיים וזה סגר לי עוד מעגל כשהוא נפטר, זה חיזק לי את הרצון לתרום", הוא מספר.

גורי פנה לעמותת "מתנת חיים", המקשרת בין המבקשים לתרום כליה בהתנדבות לבין נתרמים. הוא ערך את הבדיקות הרפואיות והפסיכולוגיות ונמצא כשיר לתרומה.

המשפחה של יעקב קצת חששה, באופן טבעי, אך תמכה בו, וכך, בחנוכה לפני שנה מצא עצמו יעקב גורי על שולחן הניתוחים בדרך להעניק משלו חיים למישהי שאינו מכיר.

הוא נזכר: "היו חששות זה כי זה בכל זאת להיכנס לחדר הניתוחים וזה לא משהו שעושים כל יום, מאבדים שליטה על הגוף. זה משהו שמתכוננים אליו אבל לא יודעים מה זה עד הסוף. אחרי הניתוח אתה מתעורר ומגלה מצב חדש של הגוף, הגוף חלש והוא לא מה שהיה. אבל, יש התאוששות, ובהמשך אתה חוזר לעצמך ובסוף הכל בסדר".

איזה מזל

את כלייתו של גורי קיבלה מזל סמחוב, בת 46 ואם ל-3 ילדים, שעלתה לישראל לפני 25 שנה מבוכרה.

לאחר הלידה הראשונה שעברה ובעקבות מחלת כליות תורשתית החלו כליותיה של מזל להתדרדר. בגיל 40 התגלה גוש סרטני בבלוטת התריס שלה והטיפולים שעברה גרמו להפסקת פעילות הכליות לחלוטין. במשך שנה וחצי עברה טיפולי דיאליזה. "התחלתי עם טיפולים במשך שלוש פעמים בשבוע ובהמשך זה עלה לארבע פעמים בשבוע, עד ההשתלה", היא מספרת ומשתפת כיצד הרגישה בזמן הטיפולים: "בזמן הדיאליזה הייתי 'לא חיה ולא מתה', בכל שבוע חזרתי לבית חולים במצב לא טוב, אפילו הדיאליזה לא עזרה לי, הייתי במצב רע מאוד".

כשסיפרו למזל כי מצאו לה תורם ואפילו שכבר החלו בבדיקות ההתאמה, היא סרבה להתרגש. היא מסבירה מדוע: "קודם צריך לעבור תהליך כדי לבדוק שהכל תקין, ואם משהו לא תקין אז ההשתלה מתבטלת. פשוט לא רציתי לפתח יותר מידי ציפיות", אבל אז, לשמחתה ולשמחתו של יעקב הבדיקות חזרו תקינות והרופאים החליטו – ההשתלה תתבצע. הולכים לניתוח.

 

 

"בתקופות האשפוז הקשות שלי הבן הקטן שלי שהיה בן פחות מ-14 היה עסוק בשאלה האם אמא שלו תחיה. יעקב הוא כמו מלאך חי בשבילי. הוא לא הציל רק אותי, אלא את כל המשפחה שלי"

מזל נזכרת בלילה שלפני הניתוח, כשכבר הייתה מאושפזת במחלקת להשתלות איברים באיכילוב והודיעו לה שיעקב, התורם הגיע: "הגעתי עם בעלי לאיכילוב, שם אושפזתי בלילה שלפני הניתוח. לפתע סיפרו לי שהתורם הגיע. צמרמורת עברה בגופי. הוא עבר ליד החדר שלי ולא ראיתי אותו אבל הרגשתי שזה הוא. האחות נכנסה ואמרה שהתורם מתאשפז ואם אני רוצה אני יכולה להכיר אותו. שמחתי מאוד, ואז יעקב בא לחדר שלי, נכנס עם חיוך. האדם הזה הוא גבר אמיתי, הוא תמיד מחייך. ההרגשה הייתה כאילו אני מכירה את האדם הזה שנים, היה לי פשוט וקל לדבר איתו. הוא שאל אותי כמה שאלות וגם סיפר על עצמו".

יעקב נזכר גם הוא בפגישה מלאת הרגש שחוו שניהם כשהכירו אחד את השניה לילה לפני התרומה: "ערב לפני הניתוח, מזל שכבה בחדר הסמוך אלי וביקשה לראות אותי. הלכתי לראות אותה והיא אמרה לי תודה עם המון רגש. הרגעתי אותה ואמרתי לה שזה בסדר ואני תורם ונותן לה את הכליה, זה לא סיפור כזה גדול".

נינג'ה בלי כליה

יעקב הוא ספורטאי וגם עיסוקו המרכזי מורכב מספורט- הוא בעל עסק של ספורט אתגרי ובעל מתחם  קיר טיפוס בגבעת התחמושת.

אתה ספורטאי, הגוף שלך הוא כלי העבודה שלך. לא חששת שבעקבות הניתוח וכאשר תישאר עם כליה אחת תתקשה לחזור לפעילות ספורטיבית?

"לא היו לי חששות כי ביררתי את הכל מראש ואמרו לי שהגוף חוזר לעצמו תוך כמה שבועות ושאני אחזור לעצמי והכל יהיה בסדר. לי, אישית, היו קצת סיבוכים אחר כך, סיבוכים לא רגילים, אבל האמנתי בגוף שלי שאני בסוף באמת אחזור לעצמי", הוא משיב, וממשיך: "היה לי חשוב לדעת איך ומתי אני אחזור לעסוק בספורט וכמובן לעבודה שלי. לפני הניתוח היו שלבים שרציתי לדעת מה קורה יום אחרי הניתוח, שבוע אחרי, שבועיים אחרי וכו'; מתי בדיוק אפשר לחזור לרוץ, לשחות וכמה אפשר, בשלב מסויים צריך לחזור לעבודה. ביררתי הכל לפני. בסוף הגוף יודע להחזיר את עצמו למצב שהוא היה בו לפני הניתוח".

 

"חודש וחצי אחרי הניתוח עשיתי את האודישן לתכנית 'נינג'ה ישראל'. התחלתי את האודישן הראשון, אבל בגלל שכל הזמן נגעתי בבטן הם הבינו שכואב לי וביקשו שאבוא בעונה הבאה אבל אני התעקשתי להשתתף בעונה הזו"

הגוף של יעקב אכן חזר לעצמו, וכך קרה ששלושה חודשים אחרי הניתוח כולנו זכינו להכיר את יעקב בעונה השניה של תוכנית הטלוויזיה הפופולארית "נינג'ה ישראל" שם התמודד בשלב המוקדמות, ולצערנו נפל בשלב מוקדם מידי.

"חודש וחצי אחרי הניתוח עשיתי את האודישן לתכנית 'נינג'ה ישראל'. התחלתי את האודישן הראשון, אבל בגלל שכל הזמן נגעתי בבטן הם הבינו שכואב לי וצוות התוכנית נלחץ, כי הייתי זמן קצר אחרי הניתוח. הם ביקשו שאבוא בעונה הבאה אבל אני התעקשתי להשתתף בעונה הזו. וכך, הם הסכימו שאבוא לאודישן נוסף חודש אחר כך. כשבאתי אחרי חודש עשיתי את האודישן השני ועברתי אותו, פיזית הייתי כבר בסדר גמור, ואחרי שלושה חודשים עשיתי אודישן נוסף ואז הגעתי למסך", הוא מתאר.

שם, בין בני משפחתו שהריעו לו, צעדה במקביל אליו על מסלול העידוד גם מזל, כשהיא בריאה ושלמה. "אחרי הניתוח שמרנו על קשר. יעקב סיפר לי שהוא מתמודד ב'נינג'ה ישראל' ואני מאד רציתי לראות אותו. הוא ביקש שאבוא לעודד אותו, והיה חשוב לי לראות שהוא כמו שצריך, הולך, חי ונושם, וב"ה – תודה לא-ל".

התכנית הזו פיזית וקשה במיוחד – אתה מצטער שעשית את ה'נינג'ה' זמן כה קצר אחרי הניתוח?

"אני ממש לא מצטער", הוא משיב. "כשהשתתפתי ב'נינג'ה ישראל' היו לי שתי מטרות: רציתי לחזור לעצמי, להוכיח לעצמי שגם אם עברתי ניתוח שהוא יחסית קשה, הגוף יכול לחזור לעצמו והגוף שלי אכן חזר לספורט ומרגיש טוב. וגם, בטלוויזיה מראים בדרך כלל את הדברים הפחות טובים שקורים כאן, ולכן היה לי חשוב להראות בטלוויזיה שיש פה המון אנשים שתורמים ועושים דברים טובים, להראות את הטוב שפה. האם אנסה להתמודד שוב בתוכנית? אני מקווה שאקבל הזדמנות. אם כן – בטח שאלך", הוא מצהיר.

מלאך חי

שנה וחודש לאחר הניתוח גורי כבר חזר לתפקוד מלא והתחיל להעביר הרצאות עם סיפור חייו, במטרה לגרום לכולנו לחשוב מחשבות חיוביות, שהוא סבור כי רק באמצעותן אפשר להגיע רחוק.

גורי: "בהרצאות אני מספר על החיים, אני מסביר מה גרם לי לתרום כליה, כדי שיבינו כמה חשוב לחשוב מחשבות טובות וחיוביות, כמה הן משפיעות על החיים שלנו וכמה אפשר להגיע רחוק בעזרתן. המטרה של השיחות היא לעורר את ההבנה שכשיש נתינה זה נותן לכולם וגם חוזר בחזרה בסופו של דבר. בסוף ההרצאה אני אומר שחשוב להבין כמה טוב פה, כי אם אני אצטרך יום אחד כליה- אני יודע שכמה חברים שלי יריבו ביניהם מי יתרום לי, וזה משהו שיש רק פה ולא באף מקום בעולם. הייחודיות הזו היא לאו דווקא בתרומת כליה, כמובן, אלא בהרבה דברים בחיים בארץ, האנשים פה טובים ועוזרים אחד לשני".

מזל עדיין לומדת להסתגל למצב החדש, והיא לעולם לא תשכח את החסד שעשה איתה יעקב, אותו היא מכנה "מלאך".

מזל: "יעקב הוא כמו מלאך חי בשבילי. הוא לא רק הציל נפש, הוא לא הציל רק אותי, אלא את כל המשפחה שלי, וזו אמת. אין משפחה בלי אמא. בני הקטן בן 15 היום. בתקופות האשפוז הקשות שלי הוא היה בן פחות מ-14, והוא שמע והבין שהמצב שלי לא טוב וזה היה קשה לו, הוא שאל – 'מה אעשה? איפה אמא שלי?'. עד היום הוא לא שוכח את זה. הוא מאוד קרוב אלי, ובכל מקרה זה גיל שהילדים צריכים את ההורים שלהם, והבן הקטן שלי היה עסוק בגיל כה צעיר בשאלה האם אמא שלו תחיה", היא נזכרת בהתרגשות.