הגשר בין האמת והמציאות

(יהיו נא הדברים לע״נ הרב הלורד פרופ׳ יונתן זקס (יעקב צבי בן דוד אריה) ז״ל, שזכיתי לעבוד תחתיו כרבה של אוניברסיטת אוקספורד לפני 14 שנה)

בפרשתנו שולח אברהם אבינו את אליעזר עבדו הנאמן לקחת אשה לבנו ליצחק. בין ההוראות המפורשות הניתנות לאליעזר מופיעים הפסוקים הבאים:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּד' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק"

מובן מתוכן הפסוקים כי כוונתו של אברהם היא על אשה השייכת למשפחה, וכן מפורש הדבר בהמשך בדברי אליעזר:

"וַיֹּאמֶר אֵלָי ד' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי"

וכן פירש רש"י: לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – אם לא תלך תחילה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך. הרמב"ן מסביר את עצם שליחותו של אליעזר כך: היינו מצפים שאברהם ישביע את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, כמו שיצחק עצמו יצווה את יעקב וישלח אותו ביתה בתואל לקחת לו אשה מבנות לבן. אבל היות ונאסר על יצחק לרדת מן הארץ, חייב הדבר להיעשות על ידי שליח. וכך כותב הרמב"ן:

ואשביעך בד' – היה ראוי לאברהם שיצווה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן וכו', והוצרך לאמר אני מצווך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי ותיקח לו אשה מבית אבי.

נשאלת, אם כן, שאלה עקרונית: מדוע זקוק אליעזר לאות מן השמים למצוא אשה ליצחק? למה אינו הולך ישר לחרן ושואל את אנשי המקום, כפי שיעשה יעקב: "הידעתם את בתואל בן נחור?" מה מסתתר – או, ליתר דיוק, מה מתגלה – דרך הסיפור הזה ואריכות הלשון הבלתי רגילה המוקדשת לו?

מהו איפה טיב האות שאליעזר מבקש? העניין החוזר בתחינתו של אליעזר הוא ענין החסד. "ועשה חסד עם אדני אברהם", "כי עשית חסד עם אדני". וכך פירש גם רש"י את פסוק י"ד: אותה הוכחת – ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולשון הוכחת ביררת: ובה אדע – לשון תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד – אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:

אם תהיה מדתה של הנערה כמידתו של אברהם, גומלת חסדים, זו היא ההוכחה שראויה היא להיות ליצחק לאשה כדי להמשיך משניהם את התולדות של בית אברהם. ואם בנוסף תהיה ממשפחתו, יוודע שעשה ד' חסד עם אברהם.

מסביר המדרש שעד שקרא אברהם לאליעזר והשביע אותו היה אליעזר מקווה שבתו תהיה ליצחק לאשה. השבעתו שמה קץ לציפיותיו אבל הוא עדיין אינו משוכנע שאברהם צדק בדרישתו זו. אין הוא עדין מבין למה חשוב שהתולדות תהיינה דווקא מתוך משפחתו של אברהם, היינו מצאצאי שם ועבר. האות אינו דרוש לאברהם. הוא דרוש לאליעזר והסימן המכריע יהיה בעיניו גמילות החסדים. כשהדבר מתברר לו הוא מבין גם שישנם דברים המובנים מאליהם ובכל זאת אי אפשר להסביר אותם למי שלא חווה את הניסיון. מיד אחרי שרבקה עמדה בקריטריון של גמילות חסדים והשקתה את הגמלים, הוא כבר לוקח נזם וצמידים ונותן לה ורק אחרי זה שואל מה שמה, כי הוא כבר יודע שהיא המיועדת להיות ליצחק לאשה. אבל כשהוא מספר את כל פרטי האירועים ללבן ולמשפחתו, הוא הופך את הסדר ואומר: " וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ"

לכן יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים כדברי המדרש בבראשית רבה. תורתם של בנים, היינו המצות, ושיחת עבדי אבות, היינו פרשת אליעזר, שדרך פרשה זו מתברר הקשר בין האמת שאין בה מוקדם ומאוחר לבין המציאות הניתנת תחת הזמן והדרך לגשר ביניהם כך שיווכח שמד' יצא הדבר.

(חיי שרה תשפ"א)