פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הסיפורים המופלאים בתורה הוא פרשת חייה של רחל אמנו. בראשית הדרך נגלית לפנינו דמותה התלותית. "בתו של" לבן הארמי, "אחותה של" לאה, "אשתו של" יעקב. משל הייתה דמות מִשנית המהווה רקע לסיפורו של הגיבור הראשי של העלילה, יעקב אבינו. ברם, ככל שעוברים הפרקים, מתגלית לפנינו רחל "אם האומה", דמות העומדת על רגליה-שלה, דעתנית, יוזמת, פעלתנית.
בראשית הדרך, אנו פוגשים את רחל הקטנה ליד הבאר, היוצאת לרעות את צאן אביה. על שתי שאלותיו של יעקב אבינו, "אחי מאין אתם? הידעתם את לבן בן נחור?", עונים הרועים באחת (כט, ו): "ויאמרו שלום. והנה רחל בתו באה עם הצאן". ויושם אל לב: הפסוק מדבר על "רחל בתו", לא כאישיות עצמאית אלא כ"בתו" של לבן הארמי.
איש לא שאל אותם על רחל, אבל הם, מיוזמתם, מנסים לומר – אולי לרמוז – משהו ליעקב. מה פשרה של רמיזה זו? המדרש הבין זאת כך: "ויאמר להם השלום לו" – השלום ביניכם לבינו? ויאמרו: שלום, ואין פטטין את בעי [=ואם לפטפט אתה רוצה] – "והנה רחל בתו באה עם הצאן". הדא אמרה שהדיבור מצוי בנשים(!)". רחל הייתה אפוא אמורה למלא את "משבצת הפטפטנית", אך היא אינה מוציאה אפילו מלה אחת מפיה!!
רבי משה חפץ, בעל "מלאכת מחשבת" על התורה, מציע פירוש מקורי משלו, שיש בו לקח גדול לימינו. לדעתו, סוף הפסוק "והנה רחל בתו באה עם הצאן" הוא המשך תשובת הרועים באשר ליחסיהם עם לבן. יעקב שאל: "השלום ביניכם לבינו?" ותשובתם: אכן, שלום בינינו, והראיה לכך היא ש"רחל בתו באה עם הצאן" לבדה, ללא חשש שמא מי מאתנו יתקוף אותה או יגזול את צאנה.
ככל שמתקדמים בפרשיות התורה, נגלית לעינינו דמות שונה לחלוטין. יוזמת, פעילה, הגונבת את התרפים לאביה. רחל מוסרת את סימניה לאחותה לאה, כדי שלא תיכלם. רחל אינה נותרת פאסיבית ותובעת מיעקב "הבה לי בנים". משהדבר לא עולה בידה היא מוסרת לו את שפחתה. עד כדי כך נתעצמה דמותה, שמשנראו פני לבן ואינם "כתמול שלשם", שולח יעקב וקורא לנשותיו (לא, ד), "לרחל וללאה השדה אל צאנו". ההירארכיה ברורה. קודם רחל ורק לאחר מכן לאה.
גם לאחר נאום יעקב, משמגיע תורן להשיב, נשמר הסדר ה"נכון". רחל עונה תחילה, ורק אחר כך לאה (לא, יד): "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו…". והדברים מוכחים מתוכם: "ותען" – לשון יחיד, "ותאמרנה לו" – לשון רבים. רחל היא הדוברת הראשית. "ותען רחל".
מרחל ה"רועה" היא הופכת ל"רחל אמנו". התורה פותחת את מסכת חייה של רחל בהדגשה חוזרת ונשנית על היותה "בת לבן הארמי", וחותמת בהדגשת היותה של רחל "אם". מעגל החיים של רחל הולך ונסגר: בת, אחות, רעיה ואם.
הד חריף למהפך שחל בחיי רחל נמצא בתקופה מאוחרת הרבה יותר. כאשר זקני יהודה מבקשים ללוות בדברים את בועז בעת נישואיו רות המואבייה, הם מברכים אותו (רות ד, יא): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". קודם רחל.
אפילו בשעת מיתתה אין היא "נבלעת" בקברי האבות והאמהות שבמערת המכפלה אלא בקבר "משלה", קבר רחל, המסמל עד היום את גאולת ישראל. מצד אחד, ניצבת לפנינו דמותה הטראגית של רחל (ירמיהו לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו". רחל שאינה מסוגלת לדבר אלא רק להשמיע קול מר, אך מיד בסמוך, מופיעה לעינינו רחל ה"פועלת", האקטיבית: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". (וישלח תשפ)
