יעקב ספוקויני"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" [כג' א]. מדוע חוזר הכתוב על המילה 'שנה' ועל המלים 'חיי שרה'? מסביר רש"י: "כולן שווין לטובה", כלומר, כל חייה, הן במעשיה והן ביופייה, היו לטובה. היופי עליו מדבר רש"י מדגיש את המעשה הנאצל של שרה אשר הייתה מודעת ליופייה ולכך שמלכים ושועי עולם חפצו בה. אחרי הניסיון המר עם פרעה במצרים, יכלה שרה לסרב לְהַגֵּר לגרר, שהרי ידוע, ש'אין סומכין על הנס'. בכל זאת הסכימה שרה ללכת אחר אברהם לִגְרַר ולחפות עליו.
מוסיף 'העמק דבר': הרי המילה 'חַיֵי' בסוף הפסוק מיותרת, אלא שבא ללמדנו שני דברים על שרה. שחַיֵיהַ, חיי קודש, וחיי שמחה. בזכות שמחת החיים התמידית של שרה היא עלתה על אברהם ברוח-הקודש "דאין רוה"ק חל אלא מתוך שמחה של מצווה" ולכן ברור מדוע אמרו חז"ל שאברהם 'היה טפל לשרה בנביאות' "משום שהיו חייה עליזים וסמוכים בה' מבטחה". זו הייתה אפוא גבורתה הנפשית של שרה, להיות בשמחה תמיד למרות הקשיים שחוותה.
המונח 'גבורה' הוצמד אלפי שנים אח"כ לשרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, בידי הסופרת דבורה עומר. ספר זה היה בבחינת מפנה ביחס האוכלוסייה בארצנו כלפי מחתרת ניל"י. שנים חשבו כי מחתרת זו סיכנה את חיי היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. עיון מעמיק בסיפורה של שרה מלמד על ההפך הגמור.
שרה אהרונסון נישאה לבעל עשיר, חיים אברהם, ונסעה עמו לאיסטנבול. שם חיה חיי נוחות חסרי דאגות פרנסה. זמן קצר אח"כ פרצה מלחמת העולם הראשונה. הטורקים, ששלטו בארץ הטילו מיסים כבדים וגזלו את התוצרת החקלאית. שרה למדה ממכתבים שקיבלה על המצב הקשה בארץ ודאגתה למשפחתה בזיכרון יעקב גברה. אחיה אהרון היה אגרונום נודע והטורקים ביקשוהו לעמוד בראש המלחמה במכת הארבה. אהרונסון הסכים בתנאי, שיוכל להעסיק את אנשיו, ובתנאי שיוכלו להסתובב באופן חופשי.
הטורקים הסכימו, ואהרון פַּרַס את אנשיו במיוחד בדרום הארץ, שם הניח מלכודות לארבה שהגיע ממצרים. במגעיו הקרובים עם הטורקים הבחין אהרון באכזריותם והבין כי על-אף התגייסות בני היישוב לצבא הטורקי, הם לעולם לא יסכימו למדינה יהודית. בתגובה, הקים את מחתרת ניל"י, שאספה מידע על תנועות הצבא הטורקי בארץ והעברתו למפקדה הבריטית במצרים. המידע הועבר באמצעות אונייה שהייתה מגיעה לחוף עתלית, שם בנה אהרון תחנת ניסויים.
בינתיים, פגשה שרה ברכבת פליטים ארמנים שברחו מהטבח שביצעו הטורקים. סיפוריהם המזעזעים והפחד שנשקף מעיניהם גרמו לשרה הדואגת לבוא ארצה בסוף 1915. שרה קלטה מהר את המצב והצטרפה לאחיה בפעולת המחתרת. שרה ניהלה את התחנה בעתלית. היא קיבלה את המידע מהעובדים, תרגמה את המידע לשפת הסתרים והעבירה אותו לידי השליח שירד מהאונייה מפעם לפעם.
בקיץ 1916 חל נתק פתאומי עם הבריטים ואהרון יצא לאירופה ומשם למצרים וחידש את הקשר. הוא נשאר שם ושלח אונייה לאסוף את שרה. היא נסעה למצרים והביאה מידע יקר מפז. אהרון ניסה לשכנע את שרה להישאר במצרים אך לשווא. היא חזרה והעבירה את ידיעת הזהב ולפיה הטורקים ריכזו את עיקר כוחם בגבול רפיח ונטשו כמעט לחלוטין את באר-שבע. משימה זו עלתה לה בחייה, שכן באותו הזמן עלו הטורקים על עקבותיהם ועצרו את רוב חברי המחתרת. שרה נתפסה ועונתה, אך לא גילתה דבר.
הטורקים הוציאוה מהכלא במטרה להביאה למפקדה בדמשק שם תכננו להוציא אותה להורג. בדרך, ביקשה להתקלח ולהחליף בגדים בביתה הנטוש. היא נכנסה לאמבטיה והוציאה מהמחבוא את האקדח שלה וירתה בעצמה למוות. כמה ימים אח"כ ניצל הגנרל אלנבי את המידע שקיבל משרה ופלש לא"י דרך באר-שבע וכבש אותה מידי הטורקים. כיבוש זה תרם להקמת הבית הלאומי היהודי, גם בזכות גבורתה של שרה.
Yaakovspok1@gmail.com.
