איך אפשר לעקוד בן?

בציור הזה המוטיב המרכזי הוא הסימבול של הלב, כפי שנאמר: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נ'א י'ב), "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו' ה'). לב האבן השבור מסמל את אברהם, שכבר היה זקן בא בימים, ואהב את הקב"ה ואת יצחק בנו בכל לבבו. הלב השני העקוד על המזבח מסמל את יצחק, שגם הוא לב טהור המאמין ואוהב את אביו מולידו ואת הקב"ה. שני אנשים שכל כולם אמונה ואהבה. האור משמים מרוכז בלב העקוד, ביצחק, כי כאמור מדובר ב"עקידת יצחק".

לפי הבנתי האישית, סמלים אלו באים לרמוז לנו על סיפור העקידה. נכון, הפרשנות שלי שונה מרוב המפרשים אותם אני מכיר, אך אנו מתפללים מדי יום "וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" (אבות פרק ה' משנה כ') ומפורש לפמ"ש הכתב סופר: "כי יש לכל אחד חלק בתורה הצפון לו, ומקומו הניחו לו מן השמים" (פתיחה למסכת גיטין), וכידוע "שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (במדבר רבה י'ג ט'ז).

צריך להבין מדוע בכל התפילות והפיוטים נקרא נסיון זה "עקידת יצחק" ולא מופיע השם "עקדת אברהם"? הרי אברהם הוא זה שעקד, הוא זה שביצע את פעולת העקידה והוא למעשה הדמות המרכזית בכל הפרשה הזו. בנוסף, מדוע באף מקום אנו לא מייחסים ל"עקידת יצחק" כל שם אחר הבא לסמל את הנסיון שהקב"ה ניסה את אברהם, כמו "הנסיון האחרון" או "הנסיון העשירי" ככתוב "וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כ'ב א')?

וכאן מתעוררת שאלה נוספת – כתוב: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' ט'ז ז') מכאן אנו למדים שמבחינת הקב"ה, ברגע שאברהם החליט בליבו לבצע את הקרבת יצחק בלי שום פקפוק, הרי הדבר כביכול כבר נעשה והוא עמד במבחן. כמש"כ בגמרא "מחשבה טובה מצרפה למעשה… אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ.). אם כך, מדוע המשיך הנסיון שלושה ימים עד לעקדתו בפועל של יצחק, וזאת למרות העובדה שאברהם כבר החליט בליבו מראש לעשות בדיוק מה שה' רצה ממנו, והקב"ה כבר ידע על החלטה זו?

ומיד עולה עוד קושיה – כשאברהם שמע מה' שהמלאכים עומדים להחריב את סדום ועמורה הוא התחיל להתמקח עם הקב"ה על מספר הצדיקים; "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית י'ח כ'ד-כ'ה), ואילו כאן, כשהקב"ה שולח אותו להקריב את בנו יחידו האהוב, מדוע הוא שותק ולא מתווכח? וזאת למרות שכאן יש לו שני טיעונים הרבה יותר טובים להצלת בנו:

א. הקב"ה הבטיח לאברהם שיצחק ימשיך את מורשתו כמ"ש: "וַיֹּאמֶר אלוקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (שם י'ז י'ט), ופעם נוספת: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם כ'א י'ב), ואיך תתקיים הבטחה זו אם יצחק יוקרב?

ב. ה' ציווה את בני נח על שפיכות דמים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם ו' ט'), וזו אחת משלש העבירות שעליהן נאמר “יהרג ובל יעבור”, ולמרות זאת אברהם שותק ולא טוען כל טענה.

שתיקה זו, השאלות שקדמו לה והשאלות שבהמשך, עוררו אותי לחפש הסבר נוסף שיבהיר את הנסיון העשירי של אברהם שהוא הנסיון החשוב מכולם. לאחר מחשבה מעמיקה עלה בליבי רעיון שפתר את כל הקושיות: מסתבר כי בנסיון זה התגלמו שני ניסיונות חשובים שונים השזורים זה בזה ומשליכים זה על זה.

כל תשעת הניסיונות הקודמים בהם עמד אברהם, היו ניסיונות בהקשר ישיר לאמונתו האישית ולנאמנותו של אברהם לה'. אך הנסיון העשירי נוצר בכדי לבדוק האם אברהם הנחיל את אמונתו המוחלטת בקב"ה לזרעו אחריו, כפי שבודקים את טיבו של העץ לפי פירותיו. עץ שפרותיו טובים למאכל וטעימים לחך הוא עץ חשוב, ומצווה עלינו לשמרו ועליו נאמר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ׳ י'ט). אך כאשר מתברר שפירותיו לא ראויים למאכל אדם, הוא נחשב לעץ נחות רגיל, הראוי רק לבנייה. כך גם כאן, בנסיון זה היה הכרח לשתף ולנסות גם את הבן. אם יצחק ירש מאביו את תכונותיו הנעלות וגם הוא בעצמו, כמו אביו, צדיק תמים המאמין בקב"ה, אברהם יחשב לאדם מושלם. וזו הייתה מטרת הנסיון הראשון.

מטרת הנסיון השני הייתה להעמיד למבחן את אהבת ה' אל מול אהבת הבן ולהוכיח מי משתיהן היא אהבה גדולה יותר.

כתוב: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כ'ב א'), זו הפעם הראשונה שכתוב שהקב"ה ניסה את אברהם. בא הכתוב ללמדנו שהקב"ה הוא שניסה את אברהם ואת יצחק כל אחד בנפרד ואת שניהם יחדיו, אבל עבורם הדבר כלל לא היה נסיון או מבחן, הם פעלו באמונה ונאמנות לבוראם כרגיל. בכך הם למעשה עמדו בנסיון, כי לא ראו בכך כל נסיון אלא מצוות ה': "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ' י'א), ומצוות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו' ה').

כאשר הקב"ה אמר לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם כ'ב ב'), מיד הבין אברהם שהקב"ה יצר פרדוקס ורק הוא יתברך ימצא פתרון לפרדוקס בו הוא כביכול סותר את עצמו מהחוקים שקבע לבני נוח שאסור להרוג ומכל הברכות שברך את אברהם:

"ואֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם י'ב ב'-ג')
"כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (שם י'ג ט'ו-י'ז)
"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (שם ט'ו ה')
"אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים" (שם י'ז ד'-ח')

ואת ברכתו ליצחק עוד בטרם היוולדו ככתוב: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם כ'א י'א), וכן כתוב "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (ש י'ז י'ט).

ומה עניין "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ" (שם כ'ב ג')? לשם מה הוא צריך את שני נעריו? ניתן להניח שאברהם הבין שיש קושי רב ביכולתו כאדם בן מאה שלושים ושבע – ככתוב: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים" (שם י'ח י'א), לקחת את יצחק שהיה כבר גבר בן שלושים ושבע ולעלות אותו לעולה, לכן לקחם לו לעזר. אך כשהוא רואה את המקום מרחוק, והם ככתוב במפרשי התורה, לא רואים כלום, הבין אברהם שיש עניין שרק הוא ויצחק ילכו להר המוריה. מיד ציווה אותם: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (שם כ'ב ה').

עד עכשיו חשב אברהם שהציווי הוא רק עליו, ויצחק הוא הקורבן. אבל כשנוצר מצב בו רק שניהם אמורים לעלות, הבין אברהם שיש כאן נסיון של יצחק כי אלמלא כן, הוא באמת היה זקוק לשני נעריו. אבל עכשיו הכל תלוי ברצונו של יצחק, כי כאמור אין אפשרות לאדם קשיש להכריח גבר צעיר בשיא כוחו להישחט ללא רצונו. מאידך, היה ברור לו כי יצחק יעמוד בנסיון, והם גם יחזרו יחדיו כפי שה' הבטיח לו לכן הוא אומר: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (שם), אחרת היה צריך לכתוב "ואשובה" בלשון יחיד. ואז "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (שם ו') יחדיו בלב אחד, יחדיו באמונה אחת. אברהם הולך למלא את רצון ה', ויצחק – שעדיין לא ידע שיש כאן ציווי ה', ממשיך למלא את רצון אביו בלב שלם. כהוכחה לכך ניתן לראות מתשובתו של אברהם ליצחק ששאל: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם ז') עונה אברהם: "אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם ח'), "יִרְאֶה" בלשון עתיד, והרי הקב"ה כבר אמר לאברהם מי יהיה השה? אלא שאברהם מאמין בכל ליבו שתפקידו לשחוט את בנו. ותפקידו של יצחק לעמוד בנסיון. ואילו תפקידו של הקב"ה למצוא לפרדוקס פתרון. ואין הדברים קשורים האחד בשני. ומכיוון שאברהם מבין שיש כאן נסיון ליצחק, הוא לא מספר לו שה' הוא ששלחו, כי הוא מאמין שאם ה' היה רוצה שיצחק ידע הוא כבר היה יודע זאת. ואז רגע המבחן של יצחק מגיע, הוא מגלה שאבא שלו בחר בו להיות השה. ואביו עומד לעקוד אותו, יצחק בניגוד להיגיון הפשוט לא מתנגד כי חזקה עליו מצוות אבא. ולא עוד, אלא כפי שכתוב במדרשים, ביקש מאברהם לעקוד אותו היטב היטב כדי שלא יזוז והשחיטה תהה טרפה.

באותו רגע בו אברהם סיים לעקוד אותו, הסתיים הנסיון ויצחק עמד בו בכבוד, על כן נקרא הנסיון על שמו "עקדת יצחק".

אברהם שתפקידו עדיין לא הסתיים, אמונתו בקב"ה כל כך עמוקה וחזקה עליו מצוות ה', ממשיך ולוקח בידו את המאכלת לקיים את דבר ה' לשחוט את יצחק בנו. בלי לחשוב איך או אם בכלל ייפתר הפרדוקס כי זה לא תפקידו. רק אז, באותו הרגע, מוכיח אברהם שאהבתו לבוראו חזקה יותר מכל רגש אחר ובלי שום פקפוק וחשיבה עצמאית הוא עומד לשחוט את בנו האהוב. מייד נחשבה כוונה זו כמעשה, ולכן אומר לו ה' "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (שם ט'ז) למרות שבפועל לא נעשה מעשה, התקיים בך "מחשבה טובה מצרפה למעשה" והפרדוקס נפתר, המעשה נעשה ויצחק נשאר בחיים. וממשיך הכתוב "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" (שם י'ב) "עַתָּה יָדַעְתִּי" רק ברגע זה עמדת בנסיון האמיתי שלך, לפני שלושה ימים הסכמת, לא התמקחת, לא טענת טענות, לא שאלת שאלות, משום שידעת שבשלב מסוים אפתור את הפרדוקס או אשנה את הציווי, אבל עכשיו ברגע האחרון עדיין לא עלו בך ספקות, רק עכשיו עמדת בכל הנסיונות והוכחת שכמוך יהיו גם צאצאיך. ולכן ממשיך הכתוב: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כ'ב י'ז-י'ח).

לאחר מכן מזמן הקב"ה את האיל לעולה, ומהיכן ידע אברהם שזה האיל שאותו זימן לו האלוקים? שנאמר "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (שם י'ג) ולא כתוב "אחוז בסבך", ראה שהאיל נאחז בכל כוחו בסבך כדי שהשטן לא יוכל לגרשו, מיד – וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".

ומהיכן לקח אברהם שכולו היה נתינה, את הכוח לעמוד ולשחוט את בנו, דבר הנראה כדבר אכזרי ולא אנושי? על כך למדנו בפרשת לך-לך בנושא גוף ונשמה. כאשר הנשמה האלוקית שולטת על הגוף, כמו הטלית בציור, המכסה ומעלים את כל הספקות ההגיוניות שכביכול שוברות את הלב. ההבנה כי הגוף נוצר עבור הנשמה והנשמה היא חלק אלוה ממעל, נותנת לאדם את הכוח להאמין ולדעת מעל לכל ספק שהיא לעולם לא תיצור שום דבר רע באמת.

רבים וטובים למדו את התורה כספר היסטוריה בלבד, ובשל כך לצערי הם לא מסתדרים עם רוב הכתוב בו. במיוחד עם מעשה זה, שנראה להם כביכול אכזרי ביותר, הן מצד שמים והן מצד אברהם, שהצטייר בפניהם כאיש חסר רחמים שהולך לשחוט את בנו התינוק. אני תקוה שהסבר זה יבהיר גם להם שהתורה היא לא ספר היסטוריה אלא היא תורת חיים.

בשיתוף החברה לחקר המקרא.