הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
את השליש האחרון של הלכות תפילה מקדיש הרמב"ם לשני ריטואלים: קריאה בתורה וברכת כהנים. למי שתופס את ההלכה בצורה של "סדר יום" המוכתב לאדם, כפי שספר 'שולחן ערוך' נכתב, סידור הלכות זה ייראה מובן מאליו. הרי קריאת התורה וברכת כהנים הן פעולות שאנו עושים במהלך התפילה בציבור (אם כי, עדיין יש להסביר מדוע קריאה בתורה קודמת לברכת כהנים).
אולם, סדר ההלכות ב'משנה תורה' של הרמב"ם איננו מבוסס על סדר יום. מה שמנחה את הרמב"ם הם הרעיונות שעומדים מאחורי ההלכה, ועל פיהם הוא מיין וסידר את ההלכות. אם כך, עולה התהייה מה לקריאת התורה בהלכות תפילה. לכאורה, ראוי היה לדיני קריאת התורה להיכלל בהלכות תלמוד תורה, הכתובות בספר המדע.
עיון בדברי הפתיחה של הרמב"ם להלכות קריאה בתורה עשוי לבאר עניין זה (יב, א):
"משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה".
אנו רגילים להבין שכל מה שמסר בידינו משה הוא מצווה מן התורה. ואולם, קריאת התורה על פי הרמב"ם שונה מכך. היא נמסרה לנו ממשה אך איננה בגדר של מצווה. זו תקנה. כאן מתגלה כוחו המשפטי של משה, אשר לא רק קיבל את המצוות ופירושיהן מאת האלוהים אלא גם פעל באופן עצמאי כבית דין, אשר מתקן תקנות. תקנתו היתה לקרוא את התורה ברבים, מידי יומיים-שלושה. את התקנה הזו תיקן ככל הנראה בסוף ימיו, עם כתיבת התורה ומסירתה לבני ישראל(רק כאסמכתא קשרו זאת חכמים לפסוק ממרה "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים").
אך מה פישרה של תקנה זו? והרי מצווה מן התורה ללמד את התורה לילדים וללמוד אותה בכל עת שניתן?
שני דיוקים בלשונו הזהב של הרמב"ם מבארים זאת. הראשון הוא דברי הרמב"ם "שיהו קורין בתורה ברבים". כלומר, בניגוד למצוות תלמוד תורה הנעשית על ידי אדם פרטי, את קריאת התורה יש לקיים ברבים. הסיבה לכך איננה שמקדימים לה אמירת 'ברכו', המזקיקה מניין. עצם מעמד הקריאה בתורה צריכה להיעשות בפרהסיא. משמע, שאין כאן חובת לימוד פרטית של האדם אלא טקס ציבורי.
הדיוק השני בלשון הרמב"ם הוא "שלא ישהו שלושה ימים בלא שמיעת תורה". את הדגש שם הרמב"ם על השמיעה ולא על ההבנה. והנה לנו ההבדל המרכזי ממצוות תלמוד תורה. בעוד מצווה תלמוד תורה מבקשת שהאדם ידע תורה, תקנת הקריאה בתורה עניינה שהאדם ישמע את התורה (גם אם אין הוא מבינה). על פי הרי"ד סולובייצ'יק, יש כאן מעין שיחזור של מתן תורה מעמד הר סיני. עשיית רושם של מפגש עם האלוהות באמצעות מילות התורה (שיעורים לזכר אבא מרי, כרך ב', עמ' רכז-רכט).
לאור דברים אלו ברור מדוע קריאת התורה היא חלק מהלכות תפילה ולא חלק מהלכות תלמוד תורה. קריאת התורה לא נועדה ללמד אותנו תורה אלא להשריש בנו את הקשר עם אלוהים, בדומה לעבודת התפילה. התפילה עושה זאת באמצעות פניה לאלוהים, ואילו הקריאה בתורה עושה זאת באמצעות שמיעת התורה בפרהסיא.
זו אפוא התודעה שעימה אנו צריכים לגשת אל המעמד הזה של קריאת התורה. החוויה והרושם חשובים כאן יותר מהלימוד. הטקס חשוב מהבנת הטקסט. זהו ריטואל שמקשר אותנו מדי יומיים-שלושה אל האלוהים עצמו, נותן התורה.
(חיי שרה תשפ"א)
