וידוי – מן הפה ולחוץ?

הוידוי הוא אולי התוספת המשמעותית ביותר לתפילות יום הכיפורים. מתחילים לומר אותו כבר במנחה של ערב יום הכיפורים וממשיכים לומר אותו בכל תפילה עד הנעילה. תפקיד הווידוי לשמש ביטוי מילולי לחזרה בתשובה שלנו. בוידוי אנו מתחרטים על החטאים שבהם חטאנו ומקבלים על עצמנו לא לעשותם שוב (רמב"ם הלכות תשובה א, א).

האמנם אנחנו עושים זאת?

כיום, לוידוי יש נוסח קבוע. "אשמנו, בגדנו, גזלנו… תעבנו, תעינו תעתענו", וכן "על חטא לפניך באונס וברצון… וכו'". לא פעם אני מוצא את עצמי תוהה: האמנם עברתי על כל מה שאנו מפרטים כאן? ועוד, מדוע אני אומר את הווידוי בלשון רבים? כיצד אני יכול להתוודות על חטאים של אדם אחר?

ועוד. להלכה נפסק שיש סדר לווידוי: "סדר הוידוי: חטאתי, עויתי, פשעתי" (שולחן ערוך אורח חיים תרכא, ה). סדר זה בנוי מן הקל אל הכבד. חטאים הם השגגות, עוונות הם הזדונות ופשעים הם המרידות (בבלי יומא לו, ע"א). אך כשאנו מתוודים בנוסח הקבוע ייתכן שאנו הופכים את הסדר, ומקדימים דברים שבהם מרדנו לשגגות ששגינו.

לא זו אף זו, הרמב"ם פוסק להלכה שאדם המתוודה צריך לפרוט את החטאים שבהם חטא: "כל המתודה בדברים… צריך לפרוט את החטא" (הלכות תשובה ב, ג). אך כיום, ההיצמדות לטקסט איננה מאפשרת לנו לפרט את החטאים שבהם באמת חטאנו. אכן, כבר המאירי הזהיר על כך, שבנוסח הווידוי שלנו ייתכן שאנו מפספסים את מהות הווידוי (חיבור התשובה ב, ח): "כל מי שיתחסד לפרוט את אותם חטאים שלא נכשל או שמביאו לזה סדור האלפא ביתא אינו אלא מן המתמיהין ואין ראוי לעשות כן."

ועם זאת, מסתבר שמה שאנו עושים היום איננו נגד שורת הדין. להלכה פוסק השולחן ערוך בניגוד לרמב"ם, שאין צריך לפרוט את החטאים (אורח חיים תרז, ב). לכן, כל החטאים שאנו מפרטים אינם אלא פיוט הנאמר כחלק מהתפילה, כפי שכותב הרמ"א (שם): "ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה". היכן אם כן אנו אומרים את הוידוי? במשפט אחד – "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו".

מסתבר שאת הוידוי אנו אומרים במילה אחת, ואילו כל הטקסט הארוך שאנו אומרים בהמשך הוא רק פיוט. מי שעושה זאת, עושה על פי ההלכה. באופן אישי, הייתי ממליץ לפחות פעם אחת בתפילה להיפרד מהפיוט הקבוע ולפרט באמת את החטאים שמהם אנו מבקשים לשוב בתשובה.

(האזינו, ערב יוכ"פ תשפ"א)