מבנה בית הכנסת

"כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו בית כנסת שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה", כך פוסק הרמב"ם בראש פרק יא מהלכות תפילה. אך כיצד בית הכנסת צריך להיראות?

כידוע, קיים בעניין זה הבדל משמעותי בין בתי הכנסת האשכנזים לספרדים. ברבים מבתי הכנסת הספרדים, הישיבה היא בצורת חי"ת, כשפניו של הקהל מופנות למרכז בית הכנסת, לבימה. בבתי הכנסת האשכנזיים, לעומת זאת, הקהל יושב שורות שורות, כשפני כולם מופנים לכיוון ארון הקודש. הבדל נוסף הוא בקיומו של עמוד התפילה בבתי הכנסת האשכנזיים. בעוד שאצל הספרדים הן הקריאה בתורה והן התפילה נעשית על הבימה שבמרכז, אצל האשכנזים הקריאה בתורה מתקיימת על הבימה ואילו בתפילה החזן עומד לפני העמוד הניצב בחזית בית הכנסת.

כמובן שלשתי הצורות מקום במסורת. מדובר בסופו של דבר במנהג ולא בהלכה פסוקה. ועם זאת, מעיון בדברי הרמב"ם (הספרדי!) נראה שיש עדיפות דווקא למבנה האשכנזי(!). כך עולה מדבריו (הלכות תפילה יא, ד):

"כיצד העם יושבין בבתי כנסיות? הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהן כלפי ההיכל. וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש וכלפני הזקנים וכלפני פני התיבה. ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו כלפני הקדש כשאר העם".

בדברי הרמב"ם (בהסתמך גם על ההלכה הקודמת) מוזכרים שלושה מרכיבים בבית הכנסת: היכל, תיבה ובימה. היכל הוא ארון הקודש המוכר לנו עד היום. הבימה היא הבמה שעליה קוראים בתורה, והיא אמורה לעמוד במרכז בית הכנסת. התיבה היא כלל הנראה מעין ארון קטן שבו הונח ספר התורה "כדי שיהיה מוכן להעלותו משם לבימה לקרוא בתורה" (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם, הלכות תפילה שם). הדבר המעניין הוא שהרמב"ם כותב שבעת התפילה, שליח הציבור עומד לפני התיבה. דרך זו קרובה מאד למנהג האשכנזי המציב את שליח הציבור בימינו אצל העמוד.

דגש נוסף בדבריו הוא ששליח הציבור "עומד בארץ". כלומר, שליח הציבור צריך לעמוד במקום נמוך ולפחות באותו מפלס שבו הציבור עומד. דבר זה בדרך כלל לא מתקיים בבתי הכנסת בהם שליח הציבור מתפלל מן הבימה (אלא אם כן הבימה אינה מוגבהת).

בנוגע לצורת הישיבה, הרי שהרמב"ם מזכיר במפורש את צורת הישיבה האשכנזית. אני מניח שצורת הישיבה הספרדית התקבעה מפאת הצורך של אנשים לשמוע היטב את שליח הציבור. עד היום הספרדים משמרים את צורת התפילה המקורית, בה שליח הציבור אומר בקול, מילה במילה, את התפילה, וכך אדם יכול לצאת ידי חובה כשהוא רק מאזין לדבריו ועונה אמן בעת הצורך. משום כך, כנראה, נעשית התפילה מן הבימה שבמרכז בית הכנסת, כשפני המתפללים מופנים כלפיה.

אפשר לחוש בחוסר הטבעיות של צורת הישיבה הזו כיום, כאשר כולם אומרים בעצמם את התפילה, ובמיוחד כאשר נעמדים לתפילת העמידה. בגלל שצריך לעמוד בכיוון ירושלים, המתפללים צריכים פעמים רבות להסתובב במקומם ולעמוד שלא בכיוון ישיבתם. במקומות שונים זה יוצר מצוקה של ממש בעמידה לתפילה.

מובן שאין בדברים אלו כדי לקרוא לשנות ממנהג המקובל בבתי כנסת ספרדים. ואולם, אם בונים בית כנסת חדש, ובמיוחד בקהילות מעורבות, דומני שראוי לקבוע את צורת הישיבה כפי שציין הרמב"ם, הוא המנהג האשכנזי.

(וירא תשפ"א)