היכן מתחיל המבחן?

רחוב "שלום עלייכמו" בפאתי אומן. רחוק ממוקדי הבלגן. אני יורד עם הבן שלי מהטקסי בשעה מוקדמת ומבין שהגעתי ראשון. אי ודאות. אף אחד לא עונה לי אבל אין פריווילגיה ללכת לאיבוד, לא כשילד קטן בטוח שאני הדבר הכי יציב שיש לידו. מתיישב על ספסל עץ ישן וחושב מה לעשות בכפור הבוקר הזה עד שמישהו יענה…
מגיעה מולנו אישה מבוגרת בעיניים דואגות ושתי כוסות קפה חם. אין לה אנגלית, לי אין אוקראינית, כל מה שיש פה זה תנועות ידיים ופנים. היא מסמנת לי שקר מאד. היא ראתה אותנו ככה, והכינה לנו קפה…

***

בלונדון הסתובבתי כמה ימים מחכה לכמה פגישות חשובות. הולך ברחובות בלי להכיר אף אחד ויש הרבה זמן שאתה מרגיש נורא לבד. באמצע השבוע נכנסתי לבית הכנסת ב"אייטי סיקס". שעת ערב, הסאטמרים לומדים בהמוניהם. הכל שוקק חיים של כאלו שמכירים אחד את השני, שיודעים מי נגד מי ומי חתן של מי ולמה ומה ואיך. מין שייכות חזקה, ביחס לזרות שאתה כאורח מרגיש.
איכשהו נכנסתי לשיחה עם מישהו ושאלתי איפה אפשר להשיג "קארטופל קוגעל", שזה בעברית קיגל תפוחי אדמה. אבל לך תמצא באמצע השבוע בסטמפורד היל חנות שמוכרת קוגל… עוד לא הספקתי להבין מה קורה סביבי, כשהוא כבר דאג שנהג יסיע אותי לבית שלו. -הוא לא יכל לבוא, יש לו חברותא- אבל בבית כבר חיכו לי, והילדה מכניסה אותי למטבח כשעל השולחן מחכה קוגל חם, ושתיה. ואם צריך עוד משהו שרק אגיד…

***

יש סיטואציות בחיים שזה לא הרעב כמו הלבד. וכמה כעובר אורח חסר לפעמים מקום להיות בו. לא להיות בו "משהו" או "מישהו", אלא רק להיות. בלי לדעת לענות על השאלות. "מאיפה באת", ו"איך" ו"למה". השאלה גורמת להיות נורא צריך. צריך – להיות רהוט וחכם ומסביר ועונה או סתם להיות מובן. ולא תמיד יש תשובה מספקת.

ולרגעים אפשר לראות בעיניים שמולך את המצב הזה. שאין לו כבר כח לספק הסברים. שקשרים אנושיים מייצרים המון צורך להיות משהו שאתה לפעמים לא מסוגל. ואפשר ברגע הזה להיות שם 'בקטנה' בשבילו. במבט מבין. בכוס קפה. בכל מה שהוא רק נתינה, שלא מבקשת הסבר. זה נשגב.

"השקיני נא מעט מים" –  שם המבחן מתחיל…

(חי שרה תשפ"א)