מרדכי גרנביץ
את המדור הנוכחי אני כותב על הרצפה תוך כדי שעובדי חברת ההובלה מעמיסים ארגזים. מעבר דירה הוא מאורע משמעותי גם כשהוא מתוכנן מספיק זמן מראש, כל שכן כשמסיבות ואילוצים אתה נאלץ די מהר לעכל את זה שעליך לעבור והכל קורה בלי שהות ומחשבה מספקת. מקווה שתסלחו לי שאני לא מדבר על פרשת השבוע או על יארצייט אקטואלי, בסוף הדברים המשמעותיים קורים לנו כאן ועכשיו, ובמה שקורה לי כאן ועכשיו אני משתף.
אז כמה תובנות שנפלו לי תוך כדי המחטף הזה בו אורזים משפחה מהרגע להרגע: הדבר הראשון הוא שאין לך אף פעם מושג מה ההשלכות של דברים שאמרת או עשית. ניגשו אלי אנשים, חלקם כאלו שלא יצא לי מעולם לדבר איתם איזו שיחה ופשוט הביעו צער אמתי והדגישו את החוסר באופן כל כך כן ועמוק, ואני חושב לעצמי וואלה איזה חוסר? והם מספרים על הבן הקטן שמגיע לתפילה פה גם בלעדי ועוזר לגבאי בכל מיני דברים, שזה מחמם להם את הלב ומחזק אותם, ועוד דברים מהסוג הזה. דברים קטנים של יום יום שכאילו קורים על הדרך ובלי תכנון אבל בסוף קושרים בין לבבות ומתגלים כמשמעותיים הרבה יותר מהדברים אותם תכננת בקפידה. אז להאמין בעצמנו! כן כן, יש משמעות למילים ולמעשים שלנו, יש אפקט סביבתי גם כשהוא לא גלוי לנו. בהרבה רגעים שידינו רפות זה יכול היה להועיל אם היינו יודעים שיש משמעות ליום יום שלנו.
ועוד דבר, אנחנו מייחסים משמעות גדולה למקום. למיקום גיאוגרפי, לסביבה, לתנאים חברתיים או פיזיים, להרבה עניינים שמכבידים את ההחלטות מהסוג הזה. הרבה הרימו גבה ושאלו אותי למה לשם ולא לשם? ואיך? ומה הקשר? ועוד מילים כאלו שנותנות משקל רב למקום בו אתה נמצא וגר. ודווקא חבר אחד אמר לי, נכון גרת ממש מול הים וראית אותו כל בוקר, נכון היה לך טוב שם בהרבה מובנים, אבל אם יש משמעות פנימית ביום יום שלך, זה פחות משנה לך מה יש מסביב. וזה כל כך נכון, כמו משא כבד שיורד מהכתפיים, תתמקד בתוכן של החיים שלך, המקום הוא לא האישיו, ותגלה כדברי ריצ'ארד באך ש"אין מקום רחוק מידי", או בעצם כדברי רבי נחמן "כשיש לאדם לב, אין שייך אצלו מקום כלל".
(תולדות תשפ"א)
