בכסף מלא יתננה לי

מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, עם מלוא עמידתו האיתנה ואהבתו לארץ ישראל, היתה השקפתו ועמדתו ביחס לזכויות הנכרים החיים בארץ, כי אין לקפח את זכויותיו הפרטיות של האזרח הערבי ולא לפגוע ברכושו או באמצעי הקיום שלו. יחד עם זאת היה מדגיש שאין אנו חייבים לנכרים בארץ ישראל כל מחויבות לאומית של ריבונות או ממשלה, כי הארץ בכללותה היא של הקב"ה. עמדתו זו לא הייתה רק תיאורטית בלבד אלא עמדה גם במבחן המציאות כמו בעליה הראשונה של גרעין אלון־מורה, שבה השתתף גם הרצי"ה עצמו – ומיד עם בואו לשטח ההתנחלות, היה שואל כל גורם שהגיע לשטח: האם הקרקע שאנו מתיישבים עליה היא קרקע של אדם פרטי? ורק משהוברר לו שהשטח הוא אדמות מדינה ואינה שייכת לאדם פרטי, רק אז נחה דעתו והסכים לעליה.

ההקפדה הזו שלא לקפח את זכויות הפרט של נכרים בארץ ישראל, למרות שהארץ היא שלנו, היתה הנהגתם של אבותינו. כך נהג אברהם אבינו, למרות שמיד עם בואו לארץ מודיע לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אמנם תחילה ההבטחה היתה לזרעו של אברהם ולא לאברהם עצמו, אבל לאחר שאברהם שב ממצרים, מוסיף הקב"ה ואומר לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". כאן כבר נוספה הבטחה אישית גם לאברהם עצמו ככתוב: "לך אתננה", עם הבטחה עתידית גם לזרעו. ובתוספת הנחיה אישית: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". והנה למרות שארץ ישראל ניתנה לאברהם בהבטחה אלוקית, אין הוא מנצל אותה לפגוע באחרים, אלא אדרבא "בהמתו של אבינו אברהם היתה יוצאת זמומה" (פיה חסום). בדרך זו של כיבוד זכות האחר ממשיך אברהם גם לאחר שנפטרה שרה. כשהוא מבקש לה אחוזת קבר אין אברהם נוטל את מערת המכפלה, לא בחזקה ואפילו לא במתנת חנם, אלא "בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת־קבר", למרות שכבר קודם לכן הובטחה הארץ כולה לאברהם בהבטחה אלוקית. אמנם אפשר לטעון שאברהם נהג כפי שנהג מפני שעדיין לא שלט בפועל על ארץ ישראל, ולכן לא היתה לו היכולת לזכות בכוח במערה אלא בקניין כסף, אלא שאם זו הייתה הסיבה, מדוע זמם אברהם את בהמותיו וראה במנהג רועי לוט מעשה גזל, אם כל הארץ היתה שלו?!.

(חיי שרה תשפ"א)