הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)בדרכו לארץ ישראל חושש יעקב אבינו משתי סכנות, האחת סכנה קיומית מיידית "פן יבוא עשו והכני אם על בנים", והשנייה סכנה קיומית לטווח רחוק בגיבוש האומה הישראלית. עם כל אחת מהן הוא מתמודד באופן אחר. עם הסכנה הקיומית המיידית הוא משתמש בשיקולים מציאותיים תוך נקיטת גמישות: "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה" [רש"י – בראשית לב ט]. יתרה מזאת כדי להבטיח את הקיום המיידי של משפחתו הוא השתמש אף בדברי חנופה כמו: "כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב… ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך". וכשקרב אל עשו כתוב: "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישתו אל אחיו". ולבסוף אף אמר לו: "על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים". כל זאת כדי להבטיח את הקיום המיידי, שלא יבוא עשו ויכהו אם על בנים. אבל כאשר יעקב צריך להבטיח את גיבושו של העם היהודי לקראת היעדים שלפניו, כאן אין יעקב מתפשר, וכאשר עשו מציע לו לכאורה לסיים את הסכסוך באומרו: "נסעה ונלכה ואלכה כנגדך", יעקב אינו מתפתה. הוא יודע שהביטחון הפיזי אינו המטרה היחידה של עם ישראל אלא יש לו מטרות לטווח ארוך, ו"עם הנצח אינו פוחד מדרך ארוכה", ועל כן הוא מודיע לעשו שהוא יתנהל בקצב שלו לבדו ואין מקריבים את ייעודי העתיד תמורת שקט מדומה לשעה.
גם בתקופתנו, בשוב עמנו לארץ ישראל, הוא נתון בשני מאבקים; מאבק על הקיום המיידי, במובן הפיזי והיהודי, ומאבק על הדמות היהודית העתידית של עם ישראל. מורי ורבי הרב משה צבי נריה [ש-יט' כסלו יום פטירתו], הלך בדרכו של יעקב בפעילותו למען עם ישראל. גם הוא פעל בשני המסלולים: האחד- לתת תשובה מידית לבעיות ההווה של הנוער הדתי, שבימים שלפני הקמת המדינה נסחף אחר הזרם החילוני, ששטף בהווי החיים שלו את הצעירים הדתיים שנתקפו ברגשי נחיתות מולו; באותה שעה תלמידים בישיבת "מרכז הרב", כמו מייסד בני עקיבא יחיאל אליאש ועמו הרב נריה לא הרימו ידיים, וארגנו את הנוער במסגרת דתית, ובמסלול הזה מצאו לנכון להתפשר ולהתגמש, להסכים אפילו לריקודים משותפים של בנים ובנות, ושאר פעילויות שחיקו את תנועות הנוער החילוניות. לביקורות השיב הרב נריה שהוא מעדיף שהצעיר הדתי ילך ל"נוער עובד" עם כיפה, מאשר שיצטרף ל"נוער העובד" וייהפך לחילוני גמור. ועם זאת, בה בשעה דאג הרב נריה להפיח בהווי של בני עקיבא רוח יהודית ואמונית, בתכנים ושירים שעיצבו צעיר ציוני עם גאווה דתית.
הרב נריה דאג לא רק לבעיות מידיות של הצעיר הדתי, אלא פעל גם לעיצובו לטווח רחוק, וזאת בהקמת הישיבה בכפר הרא"ה, שהתרחבה לרשת גדולה של ישיבות בני עקיבא לבנים ואולפנות לבנות בכל רחבי המדינה. כאן נהג הרב נריה כיעקב אבינו בשעתו, שלא התפשר עם רוח השעה, אלא הקפיד להקים מסגרת חינוכית אותנטית, שתכשיר טיפוס של בן תורה המעורב בחייה הממלכתיים של מדינת ישראל. מהפיכה תורנית בחברה הישראלית, המקיפה כיום מאות אלפי צעירים וצעירות, הורים וסבים, דורות ישרים יבורכו.
ההנהגה הכפולה של יעקב אבינו צריכה ללוות אותנו גם כיום, מחד גיסא להיאבק על קיומה של "היהדות" בחיי היום יום, כאן מקומם של פוליטיקאים הנוהגים בהתפשרות, בדברים שאינם הלכתיים ועקרוניים, לקיים "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" [מנחות צט ב], אבל במקביל יש להיערך לפעולות לעיצוב העתידי של מדינת היהודים, וכאן מקומם של רבנים ואנשי רוח, ובמסלול הזה אין מקום לפשרות, וגם אם הדרך רצופה בקשיים יש לנהוג כיעקב בשעתו שאמר: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". (וישלח תשפ)
