יציאת מצרים וימות המשיח

למה מתכוונת התורה באומרה שמטרת "יציאת מצרים" היא "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם"? נחלקו בן זומא וחכמים במשנה בברכות: "מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז]: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך – העולם הזה, כל – להביא לימות המשיח."

הימים והלילות מסמלים שתי תקופות בחיי האדם כמו שאמר דוד ע"ה: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" – הבוקר מסמל את תקופת החסד, שההשגחה העליונה מאירה פנים לאדם, ואילו הלילה מסמל את התקופה של הסתרת פנים, בה דרכו של האדם לוטה בערפל של צרות וכשלונות, וכאן צריך להפעיל את האמונה – "ואמונתך בלילות".

לפי בן זומא הזיכרון של יציאת מצרים צריך ללוות את האדם בשתי התקופות הללו, לא לשבוע ולכחש בימי החסד ולא להתפקר בימי החושך. ואילו לדעת חכמים אין לצמצם את רעיון יציאת מצרים להתנהלות היום-יומית של האדם, לא לראות בהווה את סוף הדרך, אלא יציאת מצרים צריכה לנהל את האדם גם אל העתיד – "להביא לימות המשיח". היציאה ממצרים היא מאורע מכונן לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי מראשית ועד אחרית, ולכן היא צריכה להניע את המרץ הלאומי גם לקראת אחרית הימים. לפי הדעה הזו אין לראות בעם היהודי שתי תקופות האחת "עולם הזה" והשנייה "ימות המשיח", אלא הכל שאיפה אחת ורצף אחד שראשיתו ביציאת מצרים ואחריתו באחרית הימים.

עד קום המדינה היתה הכמיהה המשיחית מנת חלקו של רוב הישוב היהודי. אפילו בן גוריון וברל כצנלסון מראשי הציונות החילונית הכירו בכך שהכמיהה המשיחית היא שמעוררת את העם לציון. בן גוריון כתב: "בלי הכמיה המשיחית לא היתה מופיעה הסגולה החלוצית" וברל כצנלסון כתב [ערכים גנוזים עמ' 125]: "תנועת פועלי ארץ ישראל היא תנועה משיחית, היא דוחקת את הקץ, היא רואה את הציונות כחלק מן הגאולה האנושית".

המפנה חל מאז שהמדינה התבססה, כשחלקים מהחברה הישראלית ראו במדינה שקמה את סוף הדרך, וכל מעיינם היה לשמור על הקיים ללא חזון. כנגדם נשארו חלקים בעם הרואים את ההיסטוריה היהודית כרצף אחד שראשיתה ביציאת מצרים ואחריתה באחרית הימים, ושואפים להיות עם שלם החי בארץ שלימה על פי חיי תורת ישראל.

(בא תשפ"א)