יוסי רוזנשטיין (צייר)
בציור זה השתדלתי להנציח את סיפורם של רבקה ואליעזר בצורה סימבולית לפי המדרשים השונים.
לאליעזר צרור מפתחות גדול המסמל שהוא הממונה על ביתו של אברהם. כעבד נאמן וחרוץ הוא עונד שני שעונים על ידיו. למרגלותיו, תיבת תכשיטים עבור רבקה. בידו כוס קריסטל, המסמלת את העשירות בבית אברהם. ברגע שרבקה נתנה לו את התשובה לה הוא ייחל, וראה שנעשה לה נס במי הבאר שהמים עלו לקראתה, הנס מומחש כשמים זורמים בברז ללא צינור. וכשראה את נכונותה להשקות אותו ואת הגמלים, הוא הבין שיש לה לב זהב. הוא גם ראה שהיא נותנת מכל הלב מבלי לבקש תמורה כלשהי, מיד עמד וקידש אותה ככלה ליצחק ושם לה באפה נזם זהב ושני צמידים.
כמו כל "אירוע" מקראי גם סיפור זה מלמד אותנו יסודות, הלכות, והנהגות רבות. בחרתי להסביר יסוד חשוב, הוא סוד הנתינה, שבכוחו לשנות את חייהם של רוב בני האדם לטובה, בדיוק כפי שהוא שינה את חיי יצחק ורבקה שבזכותו נישאו.
אליעזר כממונה על בית אברהם, מכיר את הבסיס הרוחני של אברהם שזכה להתעלות מעל דרישות גופוו להתמסר לנשמתו שהיא רוח אלוקים השוכנת בו, נשמה שכולה נתינה. הוא מבין שהוא חייב למצוא ליצחק אישה שגם נשמתה שולטת בגופה, והיכן הדבר מתגלה? בנתינה מכל הלב (כמו שלמדנו בפרשת "לך לך", שהנשמה נועדה לתת והגוף נועד לקחת). לכן אליעזר רוצה לבצע מבחן של נתינה לבת הזוג המיועדת ומבקש מהקב"ה להצליח את דרכו בכך.
כאן המקום להבין מהי נתינה, מדוע היא הדבר החשוב ביותר בין בני זוג, ומדוע רוב הזוגות חדשים כוותיקים טועים בהבנת מהות הזוגיות והנתינה שלהם פגומה מיסודה ופוגעת בקשר האמיתי.
ראשית אקדים והבהיר שעל פי תורת הנסתר, זוגיות בין איש ואישה הנשואים כדת היא לא שותפות! קדושת הנישואים עפ"י היהדות היא בחיבור הרוחני הקדוש בין האיש לאישה, בכדי שיחזרו להיות אחד.
אחרי שהקב"ה לקח מאדם הראשון צלע (צד) והפך אותה לאישה, שני חלקים אלו שואפים להתאחד בקדושה. הנישואים הם החיבור מחדש של שני חלקי הנשמה, וה"דבק" המאחד אותם הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו שאמרו חכמים "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם" (סוטה י'ז, א') לכן נאמר: האיש "מקדש" את האישה.
הטעות הרווחת היא שמדובר בשני אנשים שנשאו בגלל שהחליטו לגור ביחד ולגדל ילדים, כאשר כל אחד ממלא את תפקידו הפיזי ע"פ הבנתו וחינוכו. לכל היותר זו נחשבת שותפות כשרה. אך עיקר הנישואין לפי תורת הקבלה הסוד היא שלמות הנשמה, שני אנשים ההופכים ברגע הנישואים לדבר קדוש אחד, לנשמה אחת למרות שכלפי חוץ הם נראים כשני אנשים נפרדים שכינה שורה ביניהם. וכך כותב בעל הסולם: "תכלית האהבה אינה הנתינה או האהבה לכשעצמה, אלא תכלית האהבה להביא לכך שהאוהב והנאהב יהיו בבחינה של אחד ולא בבחינה של שניים. שכל אחד מהם ירגיש שהוא חציו של בן זוגו" ("אחד", ראשי תיבות: אני חצי דבר).
בברכה השביעית שמברכים את החתן והכלה כתוב "אהבה ואחוה ושלום ורעות" כש- ו' החיבור מקשרת אותם ביחד. בהתבוננות לעומק אפשר להבין כי המושגים אחווה, שלום ורעות, הם מושגים גשמיים הקשורים במצבם של שני גופים או יותר הנמצאים בצוותה, בשלווה, בחברות בלי לריב. מושגים אלו יכולים להתקיים גם בלי אהבה, בדיוק כפי שחברי חדר אמורים לחיות ביחד. לעומת זאת, המושגים "אהבה ואושר" הם מושגים רגשיים, הקשורים לנשמה ואינם גשמיים. ולכן את תחושת האושר והאהבה אמיתית לא ניתן להסביר או למדוד. אפשר רק להרגיש בקיומם או להרגיש בחסרונם אך לא ניתן להעביר תחושות אלו לזולת, לא ניתן לקבלם ולא לתתם לאחר, כמו שאי אפשר לקנותם או לקחתם בכוח.
בכדי להבהיר זאת, ניקח לדוגמה את תחושת הכאב: למרות שכאב הוא תחושה גופנית, עצבית, חשמלית, שנועדה לשמור על גופינו, כאשר אנו רואים סבל של אדם אחר כשהוא מתפתל מכאבים, אנו מבינים שכואב לו, אנחנו יכולים להבין מה כואב לו ולדמיין את כאבו, אך אין באפשרותנו להרגיש את הכאב הפיזי שלו אפילו אם הוא אדם שמאוד קרוב אלינו ! לכל היותר נרגיש את הצער שלנו על סבלו. באותה מידה, לא נרגיש את תחושת הפחד, הקנאה או כעס של הזולת, למרות שהוא יסביר לנו בפרוטרוט את רמת כעסו, קנאתו ופחדיו. נדע שהוא פוחד, נגלה את קנאתו ונבין את כעסו, אך לא נוכל להרגיש את מה שהוא מרגיש. לכן ברור שכשמדובר בתחושות של אושר ואהבה, בוודאי ובוודאי שלא ניתן להעבירן ולא ניתן לקחתם.
לעומתם, האהבה והאושר שונים במהותם ועמוקים הרבה יותר, מאחר והם נמצאים ברובד גבוה מהגוף, נסתרים בתוך הנשמה האלוקית שהיא הכלי שנברא בכדי להכילם. בכדי להבין את ההבדל , די אם אסביר שכל הרגשות הגופניים שלנו מורגשים רק במידה והם פעילים. לדוגמה: כאב, כשיש כאב האדם מרגישו, אבל כשאין כאב, כלל לא מרגישים בחסרונו, פשוט לא מרגישים כלום. אבל האושר והאהבה שונים, כי הם צורך ומהות. כשהם לא קיימים אנו מרגישים בחסרונם ואף סובלים מכך, כיוון שאנו מרגישים כי בלעדיהם החיים שלנו ריקים ומבוזבזים.
מכאן ניתן להבין יותר את הטעות הרווחת במיוחד של זוגות נשואים, המרגישים ריקנות ושעמום בין אישיים, הנובעים מחוסר אושר ואהבה. זוגות אלו בראשית דרכם חלמו וציפו שלאחר שיתחתנו בני הזוג שלהם יעבירו להם את תחוש ות האהבה והאושר שהם כל כך השתוקקו להם, ושהם בעצמם יצליחו להעביר תחושת אלו לבני זוגם. המציאות הייתה שונה, ושני בני הזוג התאכזבו קשות כי בני/בנות הזוג לא סיפקו להם את האהבה והאושר המצופים. למרות כל הרצון הטוב והנכונות הכנה, משהו בסיסי היה חסר. הם מאמינים שבני הזוג שלהם אוהבים אותם, אך הם לא חשים בזאת, הם עצמם עשו הכל בכדי להעניק ל בני זוגם את האהבה והאושר אך נחלו כישלון שני בני הזוג לא מרגישים את תחושת האושר והאהבה. וכך בין הרצון והתוצאה נוצר פער ענק שמתמלא ע"י התסכול ההולך וגובר. הם מאמינים שהעתיד צופן בחובו את תחושת האהבה והאושר הנכספים ומתנחמים באושר ובאהבה שהם מקבלים
מהילדים, אבל משהו עדיין חסר.
הטעות שלהם היא בחוסר ההבנה שלעולם לא נוכל לקבל או לתת את רגשות האהבה והאושר. אם כך הדבר, איך באמת ניתן להרגיש את האהבה והאושר, במיוחד בין בני זוג? כאן באים התורה ומפרשיה ללמדנו דבר נפלא: אהבה לא מקבלים, אהבה יוצרים. הגבר יוצר לעצמו את האהבה הפנימית שלו לבת זוגו, לעולם ולבוראו. האישה יוצרת לעצמה את האהבה שלה לבן זוגה, לעולם ולבוראה. והסוד טמון בנתינה אמיתית. נתינה יוצרת אהבה! האהבה יוצרת אושר!
רעיון פשוט להבנה אך קשה לביצוע. כאן המקום להרחיב על המושג נתינה אמיתית.
הקב"ה זן את העולם ונטע באדם משיכה טבעית לטוב, לחן, לחסד ולרחמים. שהם כולם תולדות הנתינה. ועל זה אנחנו מברכים אותו בתחילת ברכת המזון. כתב הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (קונטרס החסד): "כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן, מבלי לקבל דבר בתמורה וככה עשה את האדם, ככתוב: 'בצלם א-להים עשה את האדם', כי יוכל לרחם ולהיטיב וליתן". כלומר, שהיכולת לתת בלי לקבל תמורה היא היא רוח אלקים, צלם אלוקים שמוטמע בכל אדם. מוסיף הרב דסלר "הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה", כלומר שהאהבה יוצרת נתינה. "כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו אבל הסברא השניה היא … האהבה הזאת היא אשר תבוא מן הנתינה בלי ספק" , כלומר שהנתינה האמיתית היא שיוצרת את האהבה, נתינה ללא תמורה, כי נתינה עם תמורה היא לא נתינה אלא עסק, אני נותן על מנת לקבל. "וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו) שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו" (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר).
לפני שאמשיך בראיה התורנית, כדאי לציין כי אנו לא שמים לב שהוכחה לדברים עומדת מול עינינו. די בניתוח והבנת הגורם לאהבת אם לילדיה שהיא האהבה הכי חזקה. אחרי סבל של תשעה חודשים של סבל פיזי מלווה בחרדות ולאחר לידה מכאיבה, ועוד, כשהתינוק הופך את אימו למשרתת במשרה מלאה, יום ולילה בלי הפסקה. בוכה, צורח ודורש טיפול ותשומת לב, בלי שום התחשבות
בסובבים אותו. וראה זה פלא, האם, שכמעט מתמוטטת מהטיפול שאין לו סוף, אוהבת אותו אהבת נפש, וכולה מוצפת אושר בלתי מוסבר. מה הגורם לאהבה כה עזה? רק דבר אחד , האם נותנת לתינוקה מכל הלב, נתינה בלי תמורה ובכך היא למעשה יוצרת לעצמה במו ידיה אהבה ואושר.
כתוב "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד), משמע שכל מצוות התורה כלולות בפסוק זה. לדעתו מדובר בעשיה ממש "ו אהבת לרעך" ואיזו עשיה של אהבה אפשרית בין אדם לחברו? רק הנתינה. הנותן כפי שלמדנו נהיה מכך מאושר, ובו בזמן מקיים את רצון ה', מכאן ברור שרצון ה' שנהיה מאושרים. כמש"כ הרמח"ל בפתיחה של מסילת ישרים: "והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". אושר זה הוא חלקה של הנשמה, וכשהנשמה נהנית, האדם זוכה להכרה שיש בו נשמה שהיא חלק א-לוה ממעל, ומתחיל להתענג מזיו שכינתו מההכרה שהשכינה שוכנת בתוכו.
מספר שאלות נשאלו על נושא בריאת האדם.
השאלה הראשונה המתבקשת; אם הקב"ה רוצה שנהיה מאושרים מדוע הוא לא ברא אותנו מאושרים? התשובה לכך נמצאת במונח: "נהמא דכיסופא" (לחם חסד) רעיון זה מופיע בהרחבה בספר "מגיד מישרים" של רבי יוסף קארו, שכתב בספרו מה שגילה לו המלאך השלוח אליו ממרומים. משל לעני שמקבל לחם חסד מנדיב לב, שלמרות שהוא שמח באכילתו, הוא מתבייש בכך כי הוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל ומרוויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו. והנמשל הוא שמתן שכר על לא דבר הוא בבחינת "נהמא דכיסופא", לחם חסד שכרוך בחוסר נעימות, ולפיכך נצטווה האדם על הנתינה וכך הוא יגיע לאושר המלא ללא תחושת בושה. ועל זה נאמר: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה" (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) , פירוש : מי שאוכל מזון של זולתו, מתבייש להסתכל בפניו.
הרמב"ן מעלה שאלה נוספת על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י' ט י'ג) הרי הפסוק בעצמו לא ברור, "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמים לחיי חברך".
שאלה נוספת נשאלת בפרוש בעל הסולם על הזוהר, הרי לא ניתן לקיים בפועל פסוק זה? לדוגמא: כל אדם אוהב את עצמו. כשהוא רוכש לעצמו מזון, בגדים, כלים ובתים הוא עושה זאת בגלל אהבת עצמו. אם כך מסתבר, שאם הוא רוצה לקיים את הנתינה הכתובה בפסוק ככתבה וכלשונה עליו לקנות מזון, בגדים, כלים ובתים גם לכל רעיו , דבר זה הוא בלתי אפשרי, ואם כך, איך אומר רבי עקיבא שכל התורה כלולה בפסוק זה, למרות שבמציאות אי אפשר לבצע זאת? לכן צריך לפרש שהפסוק בא ללמד אותנו מהי נתינה אמיתית, שעבורה זוכים באהבה ובאושר. ברור שאדם הרוכש לעצמו חפץ כלשהו עושה זאת בגלל שהוא אוהב את עצמו. לאחר שקנה את הדבר לעצמו האם הוא מצפה לתודה או לתמורה מעצמו? האם הוא ממתין שעצמו יטפח לו על השכם ויגיד תודה או ברכה? או שעצמו ייתן לו איזו שהיא תמורה? בוודאי שלא. אומרת התורה כך בדיוק תתנהג כשאתה נותן לרעך, אל תצפה לכלום! לא לתודה ולא לתמורה בדיוק כמו שאינך מצפה לתמורה מעצמך. אחרת זו לא תהיה נתינה, זו עסקה בה אתה מצפה לקבל תמורה עבור נתינתך, וכשאתה לא מקבל את מה שציפית לו, אתה מתאכזב ושומר טינה.
מכאן אפשר להבין את הטעות של בני הזוג בהבנה של מהות הנתינה היוצרות את האהבה והאושר. ברור שבני זוג נתנו כל הזמן לבני זוגם וגם לאחרים. אבל, הנתינות הקטנות והגדולות של בני הזוג היו בכדי לקבל שווה ערך בחזרה, והן לא נחשבות נתינות. וכשהתמורה היתה מועטה, או כלל לא היתה נגרמה לנותנים אכזבה וכעס. נכון, הם האמינו שאם הם טורחים ומשתדלים להיות הורים למופת, הבית מסודר ונקי, הילדים מצוחצחים, האוכל והמזון מדהימים, וקשיי הפרנסה – זו נתינה אמיתית, מסתבר שהם טעו. לרוב נתינות אלו כלל לא אמיתיות , כי הן נעשות בכדי לעשות רושם, לקבל מחמאות, או בכדי לקבל אישור על כך שהם בני זוג מושלמים, ולכן הנתינות האלו אינן יוצרות אהבה ואושר אמיתי. יתרה מכך, מצב זה עלול לגרום להרעה ביחסים כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהוא לא מקבל תמורה מספקת לנתינתו, ומחליט לחדול ורק לוקח את הנתינה של בן/בת זוגו. רק נתינה ללא כל ציפייה לתמורה כלשהי יוצרת אושר ואהבה. אדם שנותן מכל הלב בלי לצפות לתמורה לא יכול להפסיד, כי הוא עצמו מרוויח את תכלית החיים: אהבת אמת ואושר מבורא עולם. כי הוא זה שיצר אצל האדם את כלי הקיבול ואת התחושה להרגיש ולרצות אושר.
אגב, מי שהדבר נראה לו קשה ליישום, שיבצע לכל הפחות את מה שהלל הזקן היה אומר: " דעלך סני לחברך לא תעביד , זו היא כל התורה כולה" (שבת ל'א א'), מה ששנוא עליך מה שאתה לא רוצה שיעשו לך, אל תעשה לחברך, ובכך אתה מקיים את כל התורה כולה, כי גם זו נחשבת נתינה.
עכשיו ניתן להבין, מדוע אליעזר קידש את רבקה בשליחות יצחק עוד לפני שידע את שמה ובת מי היא. כי אליעזר מצא ברבקה את הנתינה האמיתית נתינה ללא תמורה, הוא הבין שתפלתו התקבלה וה' הצליח דרכו והקרה לפניו את הכלה הראויה ליצחק , ומכיוון שהקב"ה הוא המזווג זיווגים, עמד מיד וקידשה עבור יצחק, למרות שאברהם שלח אותו דווקא למצוא כלה ליצחק מבני משפחתו.
בשיתוף החברה לחקר המקרא
