העוצמה שבאיפוק

לאחר רצף של משברים שפקדו את משפחת יעקב, ששיאם בהסתלקות רחל, מתארת התורה: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (לה,כב). חלק מחכמינו למדו כפשוטו ששכב עמה (אונקלוס), וחלקם טענו, שחלילה לחשוב שיעשה כן, אלא 'בלבל יצועי אביו' (רש"י). ראובן רצה לתבוע את עלבון לאה אמו. הצפייה הייתה שלאחר מותה של רחל יעביר יעקב את לאה לאוהלו, אך הוא בחר בבלהה. על אף שראובן מגלה רגישות רבה כלפי אמו מעשהו חמור וחז"ל אומרים: "מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם" (משנה מגילה ד,י). ראובן משתלט על מקומו הפרטי והאינטימי ביותר של אביו, מערער על סמכותו כראש המשפחה, ומתערב בתחומים שלא אמורה להיות לו בהם דריסת רגל. יעקב אינו חוסך שבטו ומבקר את ראובן לפני מותו: "… פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". מיד לאחר המעשה עצמו יעקב אינו מוכיח את ראובן אלא בשתיקה: "וישמע ישראל". זו שמיעה שמביעה הבנה אודות חומרת המעשה. יעקב הבין היטב את אשר נעשה ומחליט לגלות איפוק. הוא אינו מסלק את ראובן מביתו אלא משאיר את כל המשפחה על כנה. זו הסיבה לסמיכות בין "וישמע ישראל" לבין "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (רמב"ן, שם). יעקב מגלה איפוק רב. ובלשון המדרש (שכל טוב לה): " וישמע ישראל. שמע מה שעשה ראובן כבש כעסו ולא קיללו, לא לו ולא לזרעו". נטייה אנושית היא להוכיח ואף לכעוס בעת שנחשפים למעשה קשה בתוך המשפחה. אולם יעקב מעדיף להוכיח בשתיקה. זו תוכחה שמלווה במבט זועף ללא הבעה בפה. היא דורשת איפוק ועבודת נפש. על אף שיעקב מרגיש את תהליך ההידרדרות, שהחל מהרגע ששב לארץ עם משפחתו ואף חושש שמא כעסו על שמעון ולוי במעשה שכם גבה מחיר משפחתי ולכן מעדיף בשלב זה להתאפק על מנת לשמור על לכידות המשפחה.
בכל משפחה מצויים מתחים ובעיקר ביחס שבין הורים וילדים. פעמים, שהבן אינו הולך בדרך הוריו ואף מתנתק בצורה בוטה ומרגיזה. אף שטבעי כי הדבר יביא הדבר לכעס, יש ללמוד מיעקב את הצורך באיפוק גם במקרים קיצוניים, על-מנת שהמשפחה תישאר בשלמותה. אי ההכלה עלול להוציא מתוך המשפחה את אחד מבניה ואז הכאב יתעצם שבעתיים. איפוק אינו משדר חולשה אלא יש בו עוצמה – וישמע ישראל. (וישלח תשע"ח)