המבט האחר

על פי אחת מן הדעות בחז"ל, יעקב הגיע לחרן עוד לפני החלום, שהרי כבר נאמר בסוף הפרשה הקודמת- "וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם" (בראשית כח, ז). מה קרה, אם כן, מדוע הוא שב לבית אל? כך עונים חז"ל:

"'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה', וכתיב: 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש'. כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו? בעי למיהדר, כיון דהרהר בדעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא. מיד ויפגע במקום" (סנהדרין צה ,ב).

כאן מקום לשאלה, מדוע הוא 'גילה' כי לא התפלל 'במקום שבו התפללו אבותיו' רק כאשר הגיע לחרן?  האם חוסר ריכוז היה בעוכריו? האם המסע לארצות המזרח (קדם, היא הארץ שבה מצויים הערים חרן ואור כשדים, רד"ק) הסיט את תשומת ליבו של בחיר האבות שנטמן 14 שנה בבית מדרשם של 'שם ועבר'?

כאז כן עתה, ארצות הקדם מאפשרות את המבט האחר. חרן, בדומה להודו, תרמה ליעקב את קנה המידה להשוואה. והדברים מפורשים במדרש. ברם, בעי למיהדר בלבד אינו מספיק, רק כיון דהרהר בדעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא. בתרמילו של יעקב אבינו אין דבר, מלבד הרצון להנכיח את הא=ל בחייו בכל דרך ובכל תנאי. כמו ההודי להבדיל, המתמסר כולו לחיפוש רוחני, והמשפט השגור בפיו הוא- I see god in everything, כן אומר יעקב אבינו "וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵא-לֹהִֽים", וכמאמר הקוצקאי , הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

משפטים אופייניים למטיילים שם בארצות המזרח הם מן הסוג- "המצב הזה מעביר אותך מהתמודדות להתבוננות", ו"מתוך המצב הזה, נופלת עליך אחריות מלאה על עצמך". ניתן לקרוא את נדרו של יעקב גם כתפילה, תפילת התרמילאי המחפש את קונו בהתבוננות אל תוך עצמיותו. המתפלל מבקש כי הפגיעה במקום ("ויפגע במקום") לא תישאר חוויה חד-פעמית. רחוק מבית אבא ומבית מדרשם של 'שם ועבר', המתפלל מבקש כי הא-ל יהיה נוכח באופן קבוע בחייו. התרמילאי מבקש להקפיא את אותן רגעי התייחדות גם כאשר ישוב ארצה.

אולם, וזה העיקר, יעקב אבינו זכה לאותם רגעים מלאי הוד בבית אל, לא בהודו ולא בחרן. חרן סיפקה לו רק את את בעי למיהדר, העיקר הוא כיון דהרהר בדעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא.

(ויצא תשפ"א)