העברית והארמית של אבותינו

בתקופת המקרא היו מספר לשונות שולטים במרחב של הסהר הפורה, כמו האכדית ששימשה כלשון בינלאומית או המצרית. הלשון בה דיברו בני משפחת אברהם בהיותם בחרן היתה כנראה ארמית. לעומת זאת, בארץ כנען, דיברו כנענית, שלימים תזוהה עם הלשון העברית,  לשון הקודש (ראו למשל אבן עזרא ורד"ק לישעיהו יט, יח).

בלשון העברית נכתבה התורה ואין היא כמעט משקפת את ריבוי הלשונות שרווחו במרחב ואת דרך דו-השיח שהתנהל בין בני אדם מאזורים גיאוגרפים שונים. דוגמה נדירה לכך מופיעה בפרשתנו בהקשר לברית שבין לבן ליעקב וגל האבנים שהקימו כעדות: " וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד"  (בראשית לא, מז). לבן הארמי, אפוא, קרא למצבת העדות בלשון ארמית ויעקב העברי בלשון העברית.

דוגמה אחרת, היא דרך התקשורת בין יוסף לאחיו שנעשתה בידי ה"מליץ", כלומר מתרגם בין לשון כנען ללשון המצרית. הפסוק מציין שכאשר הם מדברים ביניהם בעברית, הם לא ידעו שלמעשה יוסף מבין את שפתם:  "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כג). כאשר הוא מתוודע אליהם, הוא משכנעם שהוא יוסף אחיו בכך שהוא דובר אליהם ישירות בלשונם, בעברית: "כִּי-פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה, יב; אונקלוס ורש"י).

במהלך בית ראשון עדיין היתה העברית הלשון החיה העיקרית בארץ ישראל. אולם באותה העת החלה להתפשט השפה הארמית בממלכה האשורית והפכה ללשון בינלאומית. עדות לכך מופיעה פעמים אחדות במקרא (ירמיהו י, יא). למשל, כאשר רבשקה שר סנחריב צר על ירושלים, מבקשים ממנו שריו  חזקיהו: "דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה" (מל"ב יח, כו). מגמה זו התחזקה בתקופת גלות בבל והיסוד הארמי שולט בספרי דניאל ועזרא. לאחר גלות בבל הוחלף הכתב העברי (כתב דעץ) בכתב הארמי-האשורי המשמש אותנו בימינו. היסוד הארמי בלשון התגבר עד כי נוצר צורך בתרגומי התורה לארמית והיא הפכה ללשון חז"ל העיקרית בתלמודים.

מנהג תרגום התורה של אונקלוס לארמית, שהיה שכיח בימי המשנה (מגילה ד, ד) נותר בימינו רק בקרב יהודי תימן. כאשר עם ישראל חזר לארצו, הוא שב להשתמש בלשון העברית כשפת דיבור חיה, נס בלשני שאין לו אח ורע בתרבות האנושית.

(תולדות תשפ"א)