ולמה רימיתני

בין הכוחות הרבים שחנן בהם הבורא את האדם אנו מבחינים בשני כוחות מרכזיים: "כח נתינה" ו"כח לקיחה". שלושה סוגי בני אדם אנו מוצאים בעניין זה: אצל רוב בני האדם משמשים שני הכוחות הללו בערבוביה, "אדם קרוב אצל עצמו", אך יחד עם זאת מתעורר האדם לדאוג ולסייע לסביבה הסובבת אותו. גם הדאגה לזולת היא תכונה מטבעו של האדם. אך בחברה האנושית מצויים גם אנשי קצוות, כאלו שכח הנתינה פועל בהם דומיננטית, שדעתם נתונה לזולתם מבלי לדאוג לעצמם. וכנגדם מצויים הטיפוסים שכח הנטילה הוא המאפיין אותם, אגוצנטריים שכל דאגתם נתונה רק לעצמם.

לבן היה אב טיפוס של איש הלקיחה. הוא אינו מקיים הסכמים שנתחייב בהם. עינו צרה בהצלחת הזולת. אי אפשר להצביע אפילו על מפעל אחד שהוא הקים. על מה שמתנה יעקב אבינו עם לבן: "עבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" כתב רש"י: 'כל הסימנים הללו (רחל, בתך, הקטנה) למה? לפי שהוא יודע בו שהוא רמאי, אמר לו: 'אעבדך ברחל', ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר: 'בתך', ושמא תאמר אחליף לאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר 'הקטנה' – ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רימהו".

מאז נפגשנו לראשונה עם לבן בבית בתואל אין אנו רואים אותו עובד. בבית בתואל משמש לבן "פקיד קבלה" ואת אחותו הקטנה רבקה שולח לשאוב מים לבני המשפחה, וכאשר לבן כבר מקים משפחה גם אז הוא שולח את בתו הקטנה לרעות את הצאן ואח"כ את בניו. בכל מקרה הוא תמיד יושב בטל כ"אפנדי" בביתו. כשיעקב קובל כנגד לבן: "למה רימיתני" משיב לו לבן: "לא יעשה כן במקומנו". וכמו שפירש הרמב"ן: "כי דברי לבן בערמה, אמר ליעקב: לא יעשה כן במקומנו, כי לא אנשי המקום לעשות כן כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת, שכולנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה". לעולם איש הלקיחה נושא באחריות, תמיד הוא מסתתר מאחורי אשמת אחרים ומראה את עצמו נקי – לא בחינם נקרא שמו "לבן".

לעומתו, אבותינו היו אנשי נתינה: אברהם מכניס אורחים אפילו בשעת מחלתו ומבקש רחמים אפילו על אנשי סדום הרשעים. שרה נותנת לבעלה את שפחתה שייבנה ממנה למרות שמכניסה צרה לתוך ביתה. רבקה גילתה את כח הנתינה שלה על העין, רחל מוותרת על בן זוגה לטובת אחותה לאה, ויעקב אומר: בכל כוחי עבדתי את אביכן.

(ויצא תשפ"א)