קנאה

"וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ…" (בראשית ל', פס' א'). פסוק קצר וטעוּן טמון בפרשה. אחות מקנאה באחותה.

רובנו חונכנו, באופן גלוי וסמוי, שלא לקנא. מעין טאבו חברתי מוטל על רגש זה, בפרט כאשר הוא מופנה כלפי אח, צאצא או בן זוג.

"כל אחד וחלקוֹ", נאמר לנו, "התמקד/י ב"יש" ולא ב"אין".

אך דיבורים לחוד ותחושות לחוד, לפיכך תקנו רבותינו את הבקשה המצוינת בסידור: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותיי, שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים…"

במדעי החברה, מוגדרת הקנאה כרגש המתעורר בעקבות הרצון להיות במצבו/ה של אדם אחר. הקנאה, כך נמצא, מתבססת על יתרון חומרי, גופני, שכלי, נפשי או רוחני, שאנו מוצאים אצל זולתנו. ביטוי נוסף של רגש זה כולל תחושת פחד לאבֵּד דבר מה, שישנו כבר ברשותנו.

נושא הקנאה – המשאב בו אנו חפצים, אינו בהכרח בעל ערך אובייקטיבי ועיקרו בחוויית החֶסֶר הנפשי. כל אדם וחסרונו, כל אדם ומושא תשוקתו. השוואה חברתית, עם זאת, נודעת כמתדלקת את הקנאה.

בצורתה הטהורה, לקנאה אין מושא והיא מכוונת כלפי עצם קיומו של אדם אחר, החולק עמנו את אותה "עוגת משאבים". לפיכך, נקנא בדרך כלל באדם קרוב, בעל הישגים מרשימים, שנתוני הפתיחה התרבותיים, הכלכליים, האישיותיים והחברתיים שלו דומים לשלנו. קנאת אחים, בהקשר זה, מדגימה קנאה בין דומים, המתחרים על אהבת ההורים ותשומת ליבם, שנדמות להם כמשאב מוגבל.

אם ננטרל את המוניטין השלילי שנקשר לקנאה, נגלה שטמונים בה אנרגיה ופוטנציאל של בירור וצמיחה, בהזכירה לנו עבור מה ראוי להתאמץ ולעבוד. הקשבה ולמידה מסיפורי הצלחה "מעוררי קנאה" הנם אמצעים יקרי ערך להשגת מטרותינו האישיות והובלת העולם אל שכלולו.

רחל קִנאה בלאה. סבל רב סבלה, יש לשער, בהביטה בעיניים כלות באחותה המממשת את זהותה כאישה, כאֵם וכרעיה: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי!" (שם) זעקה במר ליבה, כלפי אִישהּ.

ומעיד הכתוב כי קנאתה הטבעית וחסרת הבושה של רחל לא זו בלבד שנשמעה ונענתה, אלא אף חילצה מתוכה תביעה קיומית ומשימת חיים: להיות אחותן של העקרוֹת הממתינות לפקידה וגם אֵם כל הבנים כולם, מעתה ועד סוף הדורות.

תגובות: naomieini1@gmail.com