התהלך לפני והיה תמים

עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו. כל "ניסיון" אינו ניסיון אלא אם כן יש בו קושי כזה שהמנוסה עלול בגללו שלא לבצע אותו, שהרי אם ברור מראש שהמנוסה, ובמקרה שלנו אברהם, יוכל ללא היסוס ולבטים למלא את אשר נדרש ממנו, כי אז אין בדבר ניסיון. ואם כך, מה היה הקושי במצות המילה, שהיא אחד מעשרה הניסיונות של אברהם אבינו? לכאורה אפשר לומר שהניסיון היה בהסכמה לסבול את כאב הגופני שבהסרת הערלה, אבל בשביל זה לא צריך להיות אברהם אבינו, שהרי קטנים מאברהם אבינו, צעירים (הישמעאלים בגיל 13) ומבוגרים, ואפילו זקנים, עושים זאת עד ימינו ללא קושי גדול, ולכן צריכים אנו לבקש את הקושי שבניסיון המילה בכיוון אחר.

דרך אחרת להבנת ניסיון ברית־המילה הוא הסברו של המדרש שהקושי של אברהם אבינו היה בתוצאה של המילה, בחשש שהדבר יפריע לו בעתיד למלא את תפקידו, וכך מובא במדרש [ב"ר פ' מז]: "אמר אברהם: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי". כוונת המדרש היא שאברהם המטיף לאחווה ואהבת הבריות, המנסה להכניס את האנושות כולה תחת כנפי השכינה, דווקא הוא מצטווה לפתע להיות שונה מכל שאר יושבי תבל, דרישה שנראתה לו ככזו שתקשה עליו להשפיע על סביבתו. מפני שלהשפיע אפשר רק אם המשפיע לא יבליט את ההבדלים העושים אותו שונה מהאחרים. חששו זה של אברהם גם מסביר לנו מדוע הלך ליטול עצה מבעל בריתו ממרא ושאל אותו האם לקיים את המילה, כמו שמובא במדרש [תנחומא וירא ג] על הכתוב: "'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – מפני מה נגלה עליו בחלקו של ממרא? מפני שנתן לו עצה על המילה". פנייתו זו של אברהם אל ממרא היא עצמה תמוהה מאד, איך יתכן שראש המאמינים, אברהם אבינו ע"ה, לאחר שנצטווה מפי הגבורה עצמה למול את עצמו, איך העלה בדעתו והרהיב בנפשו ללכת ולבקש עצה מבשר ודם האם למלא את דבר ה'? ומדוע אין אנו מוצאים אצל אברהם בכל שאר הניסיונות מעשה דומה שהלך להתייעץ?

הסבר לכך כתב הראי"ה קוק בספרו "מדבר שור" [עמ' קצז]: "חששו של אברהם היה שמא היותו שונה משאר בני האדם על ידי המילה תביא להתרחקות בני האדם ממנו עד שיפסיקו לבא אליו, או מפני השוני, ואולי גם מפחד שמא בהשפעתו ינסה להטיל גם עליהם מצווה כואבת זו. והמחיר של התרחקות הבריות ממנו תהיה שלא יוכל למלא את משימת חייו, לקרוא בעולם בשם ה' ולקרב את כל הבריות לאביהם שבשמים, המחיר הזה נראה כבד בעיניו, ומפני החשש הזה העדיף אברהם את טובת זולתו על טובתו שלו והיה מוכן להקריב את שלמותו האישית ולהחסיר ממעלתו במה שיעבור על דבר ה' בבחינת 'פעמים שביטולה הוא קיומה' ועל כן נראה בעיניו שלהמשיך במפעל חייו להעלות את האנושות כולה לקרבה לאביה שבשמים חשוב יותר בבחינת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ובעניין הזה לא רצה אברהם להחליט בעצמו ועל כן הלך להתייעץ עם בעל בריתו ממרא. אבל ממרא יעץ לו שאין להתחכם על דבר ה', כי עצתו וחכמתו של הקב"ה גדולה לעין ערוך מדרך השכל האנושי. ומפני שנתן עצה כזו היה שכרו של ממרא מדה כנגד מדה, כיון שהוא נתן יקר ועדיפות לדיבור האלוקי יותר מכל רגשות השכל האנושי, אפילו לרגשות הדואגות לכבוד שמים, היה שכרו שהנבואה לאברהם תהיה דווקא בחלקו ככתוב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא".

ואכן מצות המילה הביאה מפנה בהשקפתו של אברהם, מכאן ואילך ידע אברהם שבדרך להשפיע על הזולת אל לו לאדם לטשטש או להתפשר עם אמונתו ואורחות חייו כדי לזכות לאהדה של החברה הסובבת אותו. מאברהם נלמד גם אנו בבואנו לקרב רחוקים, אל לנו לנסות להתייפייף למצוא חן בעיני הזולת, אלא דווקא בעמידה גאה על ייחודה האותנטית של היהדות והצגתה בצורתה האמתית נמלא את שליחותנו בצורה יותר מלאה.

(לך לך תשפ"א)