בדרך כלל רצוי להתפלל באיטיות, בכוונה ומתוך התבוננות. אולם לפעמים דווקא תפילה מהירה יכולה להיות מדויקת ומכוונת יותר. חסידי קוצק המשילו על כך משל: כאשר העגלה נוסעת לאט, יכולים כל מיני פרחחים לקפוץ ולטפס עליה ולהפריע לנסיעה, אולם כאשר היא דוהרת במהירות, היא תחמוק מידיהם לפני שיספיקו להיתפס בה. ובנמשל, כאשר התפילה היא איטית, עלול האדם לגלוש בקלות למחשבות זרות, ולרחף לכל מיני כיוונים שלא קשורים לתפילה. אולם כאשר מצליחים לכוון כראוי בתחילת התפילה, ניתן לדהור קדימה תוך כדי ריכוז המחשבה בכוונה זו, וכך לחמוק מהמחשבות הזרות שלא יספיקו להתערב בה. ואכן, היו מגדולי ישראל שיעצו להתפלל כל ברכה בתפילת העמידה, או כמה שיותר מילים, בנשימה אחת בלי הפסקה, ומתוך כך שומר המתפלל על הריכוז ואינו סוטה לצדדים, כמו רוכב אופנוע או מכונית מרוץ שחייב להיות מרוכז היטב בדרך בלי להסיח את דעתו לשנייה (עי' בספר כנסת יעקב, לר' יעקב חיים סופר, עמ' טז שמביא מקורות בנושא).
עם זאת, היו שהסתייגו מכך. האדמו"ר מוהר"ש השיב למשל העגלה, שעצה זו טובה כל עוד לא עלו הפרחחים על העגלה, אולם ברגע שכבר עלו, יש לעצור ולהשליך אותם ממנה לפני שממשיכים. בדומה לכך, המהירות בתפילה יכולה להועיל בתנאי שאכן שומרים על ריכוז, אבל אם כבר הצליחו להיאחז באדם מחשבות זרות, עליו לעצור ולהתרכז מחדש כדי להמשיך. לכן הדבר תלוי באדם, כיצד הוא מסוגל לשמור על ריכוז טוב יותר. ומסופר על חסידים כמו האדמו"ר רבי אהרן מבעלז, שהכנותיהם לתפילה היו ארוכות מאד ונמשכו כמה שעות – אולם התפילה עצמה נמשכה כמה דקות בלבד. ככל שהטיל מכוון במדויק, כך הוא יכול לטוס מהר יותר.
ולפעמים המילים פורצות במהירות מעצמן, מרוב אהבת ה', כדברי הבעל שם טוב (כתר שם טוב סי' רכ): "פעמים יכול לומר התפילה במהירות מאד, מחמת שבוער בלבו אהבת ה' מאד, והתיבות יוצאים מפיו בעצמם".
כמובן שכל האמור כאן נועד לאלה שמשתדלים לכוון בתפילה, לא לאלה שהיא נחשבת בעיניהם לעול והם מחפשים להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. תפילות מהירות שכאלה, בהן בולעים את המילים ולא מקדישים להן מחשבה, ודאי אינן ראויות ואינן מכבדות את ה'.
(ויצא תשפ"א)