מרדכי גרנביץ
שבת בבוקר, פרצוף כרית, שעה מאוחרת, מעיר את מי שביקש לבוא, ומתארגן מהר. מעולם לא בקשתי או דרשתי מילד או ילדה לבוא איתי לבית הכנסת. מי שרוצה בא. מי שלא אז לא. לא אוהב כפיה דתית… אבל איכשהו, ברוך ה' הם אוהבים לבוא.
אחד הילדים לא מוצא גרביים, זה מעצבן אותו בתוך העייפות להתחיל לחפש, גם לא עוזרים לו כל כך, כי כל אחד בארגוניו הוא.
אני מחכה לו קצת עד שימצא ויתארגן. ואז מתחילה איזו סצנה עם השרוולים. לא ממש הבנתי מה דחוף עכשיו. אמרתי לו 'בוא נצא כי התעכבנו כבר. כשנגיע לבית הכנסת מבטיח לסדר לו מה שהוא רוצה'. הוא לא אוהב את הרעיון. אנחנו כבר בדלת עם אלו מהילדים שהחליטו לבוא.
הוא אומר בהפגנתיות "אני לא בא".
סבבה. אני עונה. מה שבא לך, מה שתחליט.
יוצאים בזריזות לדרך. באסה לי על הסיטואציה, משוגע עליו, אבל להתחיל לריב איתו ככה בדלת שהוא חייב לבוא זה גדול עלי ולא נשמע לי רעיון טוב.
נו, עוברות כמעט שלוש שעות בהן היתה תפילה והיה קידוש עם שיעור, והריני חוזר הביתה ונדמה לי שהוא מזעיף לי פנים.
אבל לא מבין, שואל אותו, מה קרה?
אז הוא עונה לי: כשאמרתי שאני לא בא, באמת כן רציתי לבוא. ואז אמרת… שלא אכפת לך…
פה הוא נשבר בבכי.
"חשבת שלא אכפת לי אם תבוא או לא?"
כן… הוא עונה לי.
***
אני לא יודע מה נכון עם ילדים ובטח זה משתנה לפי הסיטואציה, אבל כן למדתי מזה משהו לעבודה הפנימית של האדם. לפעמים אנחנו מקבלים את המציאות, נכנעים מול המגבלות. לא הולך לי, אני מנסה שנים להתפלל יותר בכוונה, להיות אבא יותר טוב, ועוד… מה יש להילחם ולהתעקש? ככה אני וזהו… "קבל את המצב" – לא?
החידוש הוא שאנחנו בסדנה תמידית של אכפתיות. אכפת לך? אז תן 'פייט'. לא הלך לך? אל תרפה מהרצון. גם אם זה דורש להיאבק כשאתה לגמרי לבד. "ויותר יעקב לבדו". אין "שואו", אף אחד אפילו לא ידע שוויתרת, אבל לא. המלחמה שלי היא האחיזה בזה שאכפת לי. יעקב נלחם גם כשמלאך הוא העומד מולו.
ועם הבן שלי זה נגמר בחיבוק. למקרה שדאגתם…
(וישלח תשפ"ט)
