מערכת שבתוןרני שגיא
בית חינוך אמי"ת רננים
"אחי אחי שלי"
בורח יעקב אבינו מפני עשו "אחיו" לשדה ארם, ושב ובורח בחלוף עשרים שנה ויותר מפני לבן הארמי ו"אחיו".
לבן רודף אחר יעקב ואף משיגו, ומורכבות הפגישה ביניהם, שיש בה גלויי איבה ואהבה, מתוארת בהרחבה בסוף פרשתנו.
והנה מתוודעים אנו, אגב כריתת הברית בין יעקב ללבן, לחידוש מפתיע: ליעקב אבינו ישנם "אחים"!
"ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל"- מיהם אחיו של יעקב? מנין לו לפתע אחים שאת דבר קיומם לא ידענו עד עתה?
נתבונן במדרש רבה במקום:
"…כמה אחים היו לו? אחד היה לו והלואי שהיה קוברו, אלא אלו בניו שהיה קורא אותם בלשון הקודש אחיו.
אמר רב הונא: גבורים כיוצא בו צדיקים כיוצא בו.
אמר רב יודן: לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו."
שלושה הסברים מביא המדרש לפשר הכינוי "אחיו" בו מכנה יעקב אבינו את בניו :
הראשון – המדובר בשינוי לשוני 'בלבד', יעקב ביקש בידול לשוני משפתו של לבן הארמי, ולכן קרא לבניו 'אחיו'.
השני – הכינוי 'אחיו' מעיד על הערכתו של יעקב את בניו, הרי הם כמותו בגבורה ובצדיקות.
השלישי – בני יעקב נטלו כביכול מאביהם את 'לבושו' , יעקב אינו יכול בלעדיהם בעימות עם לבן והם שותפיו במאבק, על כן קראם 'אחיו'.
נעמיק במדרש ונבקש ללמוד ממנו שני מסרים נוספים:
הראשון – במדרש דלעיל אנו מוצאים רכיבים אותם נפגוש בעת צאתנו ממצרים. כשנדרשו חז"ל לנמק זכותנו להיגאל ממצרים, ציינו מספר הנהגות עליהן הקפידו אבותינו והן הן שעמדו לזכותנו בעת ההיא. השמות אותם שימרנו, השפה בה השתמשנו והבגד אותו לבשנו – אלו ועוד עמדו לימיננו בהיותו בין המיצרים במצרים.
'מעשה אבות סימן לבנים'. ואולי כאן ברגעי המעבר משהותו בגולה לשובו לחיים בארץ ישראל מלמדנו יעקב אבינו, דרך המדרש, כי שלושת אלו – השם, השפה והבגד, בצביונם הישראלי המקורי, נחוצים לנו מאוד על מנת להבטיח קיומנו העצמאי בכל נסיבות החיים.
השני- כל ימיו של יעקב אבינו , כבר מהיותו ברחם אמו, עבור דרך עימותיו מול אחיו, חייו לנוכח לבן הרמאי בארם, נשותיו 'המוחלפות' שלא על דעתו, התערבותו לשינוי מעמד חלק מילדיו ומנכדיו – כל קורותיו מאופיינים ביכולתו, בברכת ד', להתמודד מול מציאות סבוכה ולשנותה, להפוך תבניות על פיהן ולברוא עולמות כפי הראוי ולא בהתאם למצוי . אף כאן, ערב כניסתו לארץ ישראל, פועל אבינו ל'שדרג ' מעמד בניו ולקדמם לדרגת היותם 'אחיו'. כל זאת לנוכח הצורך 'לשקם' את האחווה שטרם צלחה מימי בראשית ועד עתה. קין והבל, יצחק וישמעאל ובודאי יעקב ועשיו-בקרב כל האישים הללו נכזבה מאוד האחווה. ריב ומדון אפיינו חייהם 'המשותפים' ולא נהגו מנהג אחים האוהבים אלו את אלו. חושש יעקב שמא תקדימים אלו יובילו אף אצל בניו למתח ולמחלוקת, וביקש למנעם על ידי 'שיתוף שמו' עימהם. כביכול בניו הם 'אחיו 'והוא 'אחיהם' הבכור, וכולם שותפים באתגרי החיים ובאחריות לעתיד המשפחה.
ושמא מכאן ילמד כל אב ויפנים כל הורה, כי לנוכח המשימות המשותפות והיעדים הזהים – כולנו אחים! לא מבט מעל ולא גישה מתנשאת. בנים שאפשר לראותם כאחים, ילדים של האדם שמוטב לראותם גם כשותפים. אל מול השליחות ולקראת הגאולה- כולנו אחים, הכי אחי שלי!
תשס"ח
