כל האומר ראובן חטא

אחר קבורת רחל, כתוב בתורה: "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו". לפשוטו של מקרא חטא ראובן בחטא חמור, ששכב עם אשת אביו, כמו שסוברים רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת שבת [נה ב] וכך פירש המהרש"א, וכדעתם פירש הרד"ק: שראובן "הלך לאהל בלהה ושכב עמה – כי חשב שלא היתה אסורה עליו לפי שהייתה תחילה שפחה ואח"כ לקחה אביו לפילגש, אבל באמת (היתה כאן טעות) שהכתוב העיד שהייתה לו לאשה: 'ותיתן לו את בלהה שפחתה לאשה' והייתה אסורה עליו, לפיכך נטל (יעקב) ממנו בכורתו". אבל בגמרא] שם] יש החולקים: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", ואת דעתם ביססו על כמה טעמים: האחד, שמיד אחרי מעשה בלהה כתבה התורה: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" ואומרת הגמרא: "מלמד ששקולים כאחד, אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו' – מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה". טעם נוסף: "הרי עתיד זרעו של ראובן לעמוד על הר עיבל ולומר: 'ארור שוכב עם אשת אביו', אפשר הקב"ה יטיל עליו לומר זאת אם חטא זה בא לידו?! אלא עלבון אמו תבע, שלא תהיה (בלהה שהיא) שפחת אחות אמו צרה לאמו, ועמד ובלבל את מצעה".

ומה היה "בלבול המצע"? על כך נאמרו כמה פירושים: לפי ה"חזקוני" הבלבול היה בזה שעקר את מיטתה של בלהה, שהוציא אותה ממקומה והעביר אותה למקום אחר. ואילו הנצי"ב בביאור 'העמק דבר' כתב: "וברור שלא בעל ראובן ח"ו את בלהה, אלא מה שכתוב: 'וישכב את בלהה' היינו ששכב באהל שלה כדי שלא יבא יעקב אליה, ועשה זאת בשביל שהרגיש צער אמו". כך או כך היתה בהתנהגותו של ראובן חוצפה.

אמירת חז"ל: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" לכאורה עומדת בניגוד למה שמפורש בתורה. אלא, יש להבחין בין "תורה שבכתב" ל"תורה שבעל פה": התורה שבכתב לא באה למסור לנו עובדות, אלא ענינה להורות לנו את הדרך אשר נלך בה. עיקר דבריה הם מסר חינוכי, ולכן התורה מנסחת את הדברים כך שיעבירו לנפש האנושית את המסר והרושם החינוכי שצריך לעבור במעשה הזה. דוגמא לכך הכתוב: "עין תחת עין". למעשה אין אנו עוקרים את עינו של מי שהוציא את עין חברו, אלא הוא משלם ממון. כתבה התורה 'עין', לומר לנו שמבחינת חומרת המעשה היה ראוי להוציא את עינו, וכדי שנפנים מבחינה חינוכית עד כמה חמור המעשה הזה.

(וישלח תשפ"א)