הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)בתוך הלכות חנוכה שהובאו בגמרא במסכת שבת (כב א) מובא: "וא"ר כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב: 'והבור ריק אין בו מים'? ממשמע שנאמר: 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים, אלא מה תלמוד לומר: 'אין בו מים' – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". הדרשה הזו, על בורו של יוסף, מובאת בגמרא בתוך תוכה של סוגית חנוכה, כשלפניה ההלכה על נר חנוכה ולאחריה עוד הלכה על נר חנוכה, והדרשה בתווך. מה מיקומה של הדרשה הזו בתוך סוגית חנוכה? נראה, שחכמינו בדרשתם זו מתמצתים את הוויכוח שהיה בין המתייוונים לחשמונאים; בדרשה זו ישנם כמה סמלים: בור, מים, נחשים ועקרבים, ובפענוח הסמלים נוכל לחשוף את הרעיון המובע בדרשה. המים מסמלים את התורה כדרשת חז"ל: "נמשלו דברי תורה למים" (עיין רמב"ם, הל' ת"ת, פ"ג ה"ט), ואם המים הם התורה, הרי הבור המכיל את המים הוא עם ישראל. על זה היה המאבק בתקופת החשמונאים, כשהיוונים ומשתפי הפעולה שלהם המתייוונים, בקשו להחליף את מסורת התורה בתרבות יוון. הם ראו בדרישות היוונים מלחמת־תרבות רגילה, ככל מלחמות־התרבות המתרגשות בין העמים, שלא כדאי בשבילה להתגרות במעצמה העולמית של אז, ואולי לסכן בכך את קיומו של עם ישראל. לדעתם, גם אם מריקים את "בורו־של־עם־ישראל" ממי התורה, אין הדבר בלתי הפיך, עדיין אפשר למלא את הבור הישראלי בתחליפים אחרים מתרבות העולם, במשקים שלמראה העיניים הם נראים אפילו טעימים ויקרים יותר.
לעומתם טענו החשמונאים שזו טעות יסודית בהבנת מהותו של עם ישראל. לא ככל העמים בית ישראל. בעוד בכל אומה ולשון אפשר להחליף את המסורת והתרבות העכשווית בתרבות אחרת, מבלי לגרום נזק של ממש לאומה בעתיד, מה שאין כן עם-ישראל שעליו אמרו: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", שהתורה איננה בשבילם "תרבות" אלא סם חיים, ואם חלילה תחדל אי פעם התורה להתקיים בעם ישראל, לא רק שייווצר חלל ריק אשר אפשר למלאו בתכנים אחרים, אלא אם "מים (=תורה) אין בו" – כי אז "נחשים ועקרבים יש בו". העדר התורה בישראל מביא כליה בלתי הפיכה, עד שישראל יאבד את זהותו הלאומית ואת החוסן המוסרי שלו, גם אם יאמץ לעצמו את "המתקדם" שבתרבות האנושית. על כן המאבק עם המתייוונים אינו מלחמת־תרבות אלא מלחמת־קיום, מלחמה רוחנית לחיים ולמות.
הסבר נוסף מדוע בורו־של־יוסף הובא בתוך סוגית חנוכה אפשר לבאר גם בדרך זו: שלוש סכנות מאיימות על קיומו של עם ישראל בחייו ההיסטוריים. האחת היא ההשמדה הפיזית, השנייה היא סכנת ההתבוללות הרוחנית, והשלישית היא סכנת החורבן הפנימי כתוצאה ממלחמת־אחים ושנאת־חנם בתוך בית־ישראל פנימה. שלושת הסכנות הללו פקדו אותנו בתקופת בית־שני, סכנת ההשמדה הפיזית הייתה בימי מרדכי ואסתר כאשר המן הרשע ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ובחסדי שמים זממם לא יצא אל הפועל ונתקיים בישראל "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
סכנת ההתבוללות הרוחנית, היתה בימי החשמונאים. "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך". "'ושם הנהר השלישי חדקל' – זו יון, שהייתה חדה וקלה בגזרותיה על ישראל ואומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלקי ישראל" (ויק"ר פר' יג). גם כאן, בחסדי שמים, נעשתה לישראל תשועה גדולה "וחזרה המלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם, הל' חנוכה פ"ג ה"א). על שתי הסכנות הללו הצליח עמנו בחסדי שמים להתגבר ולצאת מהן מחוזק יותר. רק על הסכנה השלישית, סכנת "בורו של יוסף", המסמלת יותר מכל את מלחמת האחים ושנאת חנם, לא הצלחנו להתגבר והיא שהכריעה אותנו בסופו של בית־שני, היא שהחריבה את ביתנו והגלתה את ישראל מארצו. הסכנה הזו היא האיומה מכולן, היא המאיימת על קיומנו ועלינו להישמר ממנה מכל משמר.
על כן, מדי שנה, בבואנו לחגוג את נס החנוכה, מצאו חז"ל לנכון להזכיר לנו בתוך סוגית חנוכה את "בורו של יוסף", כתזכורת ואזהרה שכל נסי ההשגחה שהושיעו אותנו מניסיונות ההשמדה של צרנו מבחוץ, אשר ביקשו לכלותינו פיזית או רוחנית, כל הנסים הללו אינם עומדים מפני סכנת שנאת החנם ומלחמת האחים שבתוכנו, שהראשונה שבהן הייתה ביחסי יוסף ואחיו. תזכורת זו היא אקטואלית גם בימינו, שעם חידוש ממלכתיות ישראל בארצו חייבים אנו להגביר בתוכנו את האחדות והאהבה, לשמירת עצמאותנו וביצור גאולתנו.
(וישב תשע"ט)
