על ייחוס והִשתנוּת

שינויים רבים ומגוונים עבר יעקב אבינו בחייו: מרווקות – נכנס לחיי נישואין ולהורות, מעני – הפך לבעל רכוש, מנמלט – ללוחם, מנער ביישן ומהסס – לאדם נועז התובע ממלאך ה' להיחשף בפניו, ומיעקב – לישראל.

יעקב היה מודע לדרך שעשה ("…  כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". בראשית, ל"ב, י') ועם זאת, בכל הנוגע לאחיו, הוא חשש שמא זה עדיין כועס ופגוע ועתה בא לנקום בו ולהורגו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ–פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים." (שם, פס' י"א)

חששו של יעקב, יש בו, ללא ספק, משום שיפוט מציאות תקין. קבוצה אותה מוביל אחיו, המונה 400 איש והצועדת לקראתו, יכולה לבשר בהחלט על כוונת מלחמה.

בנוסף, ניתן "לעגן" את החשש המתואר מפני עשיו ב"תיאוריית הייחוס" (הרולד קלי, 1967), שמקורה בפסיכולוגיה החברתית החוקרת את תכונותיהם הקבועות של אנשים, מטרותיהם והמוטיבציות שלהם לפעול בדרך מסוימת.

על פי תיאוריה זו, לעיתים נייחס את התנהגות הזולת כתגובה להשפעת הסביבה עליו ובפעמים אחרות נייחס אותה לתכונה הקבועה באופיו או למוטיבציה פנימית חזקה. תהליכי הייחוס מספקים לנו מספר "רווחים": א. הבנה של העולם החברתי. ב. שליטה מסוימת/מדומיינת במתרחש. ג. נקיטת תגובה מהירה בנוגע למצב אותו זיהינו.

בהקשר לאמוּר, המחקר חשף שגיאת היסֵק שכיחה, המכוּנה: "שגיאת הייחוס הבסיסית", לפיה אנו נוטים לפרש את התנהגותנו האישית כמונעת ע"י גורמים מצביים, בעוד התנהגות האחר מעידה לתפישתנו על אישיותו. כך נניח, שבעוד התנהלות חברינו עקבית וניתנת לניבוי (בדרך כלל), התנהגותנו שלנו "גמישה" ומשתנה בהתייחס לשיקול דעת ולאירועים חיצוניים שונים. ובהקשר לפרשתנו: בעוד התנהגות יעקב משתנה, כעסו של עשיו יציב ומעיד על אופיו.

פרשנות המילה "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית, ל"ג, ד'), קשורה לעניינינו ממש: אומר רש"י: "נקוּד עליו (המילה מנוקדת באופן חריג)…יש שדרשו נקודה זו, לומר שלא נשקו בכל ליבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי: "הלכה היא, בְּידוּעַ שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו."

לתיאוריית הייחוס ערך הישרדותי ברור. עם זאת, ישנה חשיבות לבחון את המציאות, מתוך עמדה  מורכבת (כפי שפעל יעקב לבסוף), המשאירה פתח וסיכוי לשינוי ולחזרה בתשובה.

(וישלח תשפ"א)