ענווה אמיתית ומזויפת

אין לך מידה שיכול להימצא בה זיוף כמו מידת הענווה

אין לך מידה מכל המידות, שכה הפליגו חכמים בשבחה, כמו הענווה. וריב"ל הוכיח ש"ענוה גדולה מכולן שנאמר: 'רוח ה' אלוקים עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענווים' – חסידים לא נאמר אלא ענווים, הא למדת שענווה גדולה מכולן" [ע"ז כ ב]. ובירושלמי [שבת פ"א ה"ג] אמרו: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה" ובהפלגתם בשבח הענווה אמרו חז"ל: "בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלקים רוח נשברה', ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'" [סוטה ה ב].

משה רבנו, לרוב ענוותנותו, נאמר עליו "ענו מאד". וכבר שאלו: כלום היה משה תמים כל כך, האם לא ידע שזולתו לא קם אדם שזכה להגיע למדרגה כזו לדבר עם הקב"ה 'פנים אל פנים'? ואם ידע, היאך אפשר לומר שהיה ענו מכל האדם? את הקושי הזה מיישב הראי"ה בספרו 'מידות הראיה" [עמ' קמ]: "הענווה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחומרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, ואת עיוורון השגתו, את מיעוט כח רצונו  להטיב, והוא נשפל ברוחו, והוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט". ויש שפירשו שענוותנותו של משה נבעה מזה שלא תלה את מדרגתו בזכות עצמו, אלא גדלותו היא מפני שזיכו אותו מן השמים בנשמה נעלה, ולכן כל אדם אחר שהיה עם נשמה כשלו, גם הוא היה מגיע למדרגתו ואולי אפילו ליותר ממנו.

בספר 'משך חכמה' מסביר את המיוחד שבענוותנותו של משה: יש מי שמשתבח בענווה פחותה, כלומר מכניע עצמו רק בפני מי ששפל ממנו הרבה, אבל מי שהוא שווה לו בערכו או גבוה ממנו, וכאן אם יכניע עצמו, יש מקום שיטעו ויסבירו שההכנעה אינה מצד הענווה אלא שהצדק או הנימוס מחייבים זאת, ולכן את אלו הוא מרחק ומשפיל בעורמתו ומתכבד בקלונם, לא כן אדוננו משה, לא רק שלא קינא למתנבאים במחנה, אלא התפלל כי יאציל ה' נבואה על הזקנים, וזה מה שאמר משה: 'ולא הרעותי את אחד מהם', שהתואר 'אחד' מכוון בדרך כלל על המיוחד והגדול שבהם (ככתוב בבראשית: 'כמעט שכב אחד העם' והכוונה למלך) נמצא שגם הגדולים במעלה לא הפחית משה ממעלתם, אלא אדרבא הוסיף על מעלתם וכבודם.

אין לך מידה שיכול להימצא בה זיוף כמו מידת הענווה, בכל המידות האחרות אנו אומרים שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, מה שאין כן 'ענווה מזויפת' היא אינה ענווה. הרבי ר"ש מבעלז היה אומר: יש שני סוגי ענוה, האחד שמבטל את עצמו אך בה בשעה גם את האחרים, זוהי ענווה מזויפת. הענווה האמתית היא שרואה את האחרים טובים ממנו. ו"הכתב סופר" היה מונה שלושה סוגי ענווים: האחד שהענווה תעשה אותו חשוב ומכובד אצל הבריות, השני ענוה לשם־שמים, לדבוק במידת הענווה, והשלישי הוא ענו מפני שפשוט אינו מוצא בעצמו דבר שיש להתגאות בו. והבעש"ט היה אומר: העניו אינו זה שנותן למרכבה לנסוע והוא הולך אחריה ברגל, העניו האמתי אינו עושה פרסום מענוותנותו, אלא הוא ענו בשעה שהוא יושב בתוך המרכבה.

(בהעלותך תשפ"ג)