הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשתנו מספרת על המפגש בין יעקב ועשו. השליחים אשר שלח יעקב לפני כן אל עשיו סיפרו לו שבמחנה עשו ארבע מאות אנשים (בראשית ל"ב ז'), מסה "אדירה", לעומת מחנהו המצומצם של יעקב שמנה כעשרים איש בלבד. למרות גודלו הקטן של מחנהו, חילק יעקב את מחנהו לשלשה חלקים, השפחות וילדיהם, לאה וילדיה ורחל ובנה יחידה – יוסף. המקרא מתאר את סדר עמידתם "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (שם ל"ג ב').
יעקב בחר להניח אחרונים את אלו שאהבתו אליהם גדולה יותר. האם נהג כשורה? האם כך יש לנהוג, על פי התורה, האם מותר להקריב חלק כדי להציל אחרים? ככלל, ההלכה אוסרת על מסירת אדם כדי להציל את חברו, בין אם מדובר בהצלת יחיד, ובין אם המדובר בהצלת רבים. "סיעה של בני אדם שאמרו להם הגויים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (תוספתא תרומות ז' כ"ג). ואם כך מתעצמת הקושיה כיצד פעל יעקב בניגוד להלכה?
יש שפירשו שמהלך זה של יעקב היה חלק מתהליך הפיוס. יעקב חש שעשו יתרצה ויתפייס עמו. לא לחינם יעקב כורע ומשתחווה שבע פעמים במפגשו עם עשו, אם כך מיקומם של בני השפחות "בחזית", מאותו מניע, לבני השפחות יהיה קל יותר להשתחוות "…הוא הקדים את השפחות שכניעתן יתרה, ובאחרונה את רחל ויוסף שכניעתן מועטת" (רש"ר הירש שם ל"ג ו'-ז'). הרב אליעזר וולדינברג כותב שצעדיו של יעקב נקבעו לאחר שבמאבקו עם המלאך, הלו הוא שרו של עשו, גבר יעקב "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (שם ל"ב כ"ט). לאחר הניצחון על שרו של עשיו, רשאי היה יעקב לתת מקום לחיבתו מבלי לסכן בכך איש (שו"ת ציץ אליעזר חל' י"ח סי' ס"ט).
בפני המתמטיקאים שאלה בוערת ומאתגרת, מהי הדרך הנכונה ביותר לחסן את האוכלוסייה נגד הקורונה. ההחלטה מי יקבלו את המנות הראשונות תחרוץ גורלם של רבים. רוב המודלים מסכימים שאם המטרה העיקרית היא הקטנת שיעורי התמותה יש לתעדף חיסון של האוכלוסייה המבוגרת, ואילו אם המטרה היא האטת התפשטות הנגיף, עדיף להתמקד במבוגרים צעירים יותר.
צריך לומר שיש הבדל יסודי בין מעשה הצלה – אף שהוא כרוך בגרימת סכנה – לבין גרימת סכנה סתם. בהלכה מבואר שאין רשות לקהל שהוטלו עליו מסים מטעם המלכות להשתדל שיצרפו אליהם קהילה אחרת כדי להקל מעצמם את עול המסים. כיוצא בזה אסור ליחידים מתוך הקהל לפטור את עצמם מעול המס, משום שעל ידי כך הם מכבידים את הנטל המוטל על האחרים (חו"מ קס"ג ו' ברמ"א). מהר"י בן לב נשאל על "ראובן שהיה לו אהבה עם השרים ויועצי המלכות" ורצה להשתמש בקשרים אלה כדי להציל את חברו מתפיסה למלכות, שהיו נוהגים לתפוס מפעם לפעם כמה יהודים עשירים לעבודת המלך. הדבר ברור שאם יינצל אותו חבר מן התפיסה, יתפסו אחר תחתיו, תשובתו הייתה, אם כבר תפסו יהודי אחר לעבודת המלך, והדבר ידוע שאם ימלט זה, שייקחו אחר תחתיו, אין להשתדל להצילו. אבל אם יצאה גזרה לקחת קצת יהודים לאומנות המלך… הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה" (שו"ת ח"ב סי' מ'). לכאורה גם כאשר עדיין לא נתפס עדיין שום אדם למיתה, הרי כאשר מצילים אחד מבני הקהילה, מגדילים את הסיכון היחסי על שאר בני הקהילה, ומדוע הדבר מותר? אלא שכאשר הדבר נעשה לצורך הצלה, שוב אין בגרימת הסכנה כשלעצמה איסור. לכן כאשר עדיין לא נכתב שום אדם למיתה, הוצאת אחד ממעגל האנשים שבסכנה, מותרת, למרות שעל ידי כך גדלה הסכנה המוטלת על האחרים. עם זאת כאשר כבר נתפס אחד למיתה, הנה ניצלו כל האחרים מן הסכנה הזאת.
מדברים אלו יש להוכיח שכאשר ישנה אפשרות להציל אדם אחד מתוך כמה, ואין כאן אדם שנתפס למוות בוודאות, מותר לבחור את האדם שאותו יצילו, ובוודאי שמותר לאחד מן האנשים להבריח את עצמו, או להציל את עצמו גם אם מתוך כך תגדל הסכנה הקיימת ממילא לאותה קבוצת אנשים. לפיכך נראה כי המודלים המתמטיים הם שיכריעו, כלשון המאירי, "יש דברים שאין מידת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מידת הדין מחיבתו דרך פשרה ומידה.. כל שאנו רואים שיכול לסבול העיכוב ביותר ידחה מפני חברו וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה…" (סנהדרין ל"ב ע"ב).
(וישלח תשפ"א)
