בפני אדם הכועס על הזולת כמה אפשרויות – להטיח בפניו במלים בוטות את הרגשתו, לבטא הרגשתו במלים עדינות, להתעלם ולהמשיך כאילו דבר לא קרה, להתעלם כליל מן הזולת, משל היה אוויר. איזו מן הדרכים עדיפה? הרמב"ם פוסק: "כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'.." (הלכות דעות פרק ו, הלכה ו).
על דרך זו הייתי דורש את הפסוק כך: "….וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם", כך: 'לא דברו אותו לשלום' אין כתיב כאן, אלא 'לא יכלו דברו לשלום' כתיב. משל למלך שאטם אוזניו מלשמוע וסבורים היו עבדיו כי שונא הוא להם'.
חטאם הגדול של האחים היה בזה שהם סגרו את אופציית הדיבור עם יוסף. שנאתם כי רבה גרמה להם לסגור את ערוץ ההידברות ביניהם (רבי יונתן אייבשיץ, 'תפארת יהונתן'). חוסר התגובה מצד האחים מתפרש לא נכון על ידי יוסף, ובכך הבעיה מחמירה משום שזה מדרבן אותו להמשיך לדבר… ולדבר. הדיבור גורר עוד שנאה, וחוזר חלילה.
בשיח המתנהל במחוזותינו, בכל המסגרות ובכל המדיות, איבדנו את יכולת ההידברות. ב-23.5 שניות המוקצות לדובר בתוכנית טלוויזיה או רדיו (כי הזמן תמיד דוחק), מעדיף הדובר לרוב, לשלול תחילה את דברי היריב ולא נותר לו זמן לנסח את עמדתו שלו. הוא מגיע לאולפן עם 'תשובות מוכנות' לכל השאלות, תהיינה אשר תהיינה. האג'נדה מכתיבה את התכנים מראש ולמעשה אנו זוכים לשמוע רק את 'הכל דבורים' ללא כל הידברות. שלילת האחר, שלילת המדינה ומוסדותיה, הפכו להיות הבון-טון של דורנו.
ברשתות החבריות המצב אינו מזהיר יותר. יכולת 'ההידברות' אפשרית אם בכלל רק עם פוסט שאינו עולה על שורות בודדות. מי שינסה להעמיק ימצא עצמו בודד באפלת הרשת. משפט כמו: "אנא בטובך, הסבר לי את עמדתך כדי שאוכל להתייחס", לא בנמצא. על אף שטכנית התגובות מתייחסות תמיד לפוסט, מה שמתחזה כ'הידברות', זה אינו כך בפועל. התגובות נשלפות חש קל, ופעמים רבות בשיטת העתק/הדבק. זו אינה הידברות אמיתית. למעשה כאשר אנחנו מגיבים לפוסט של זולתנו, אנחנו מגיבים לעצמנו, אנחנו מדברים עם עצמנו!
(וישב תשפ"א)