פרופ' זהר עמר (אוניברסיטה בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אתר 'קדמוניות הטבע והריאליה בישראל')
"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (לז לא-לג)
נופה של ארץ ישראל בטרם נאחזו בה בני ישראל אופיין בתכסית צומח של חורש סבוך באזור שדרת ההר המרכזית ובנוף ביצות במישור החוף. דלדול יישובי הביא להתרבותן של חיות טרף מסוכנות, שיצרו קונפליקט מתמיד עם האדם. מציאות כזו היא הרקע לאחת הקללות הקשות ביותר המופיעות במקרא: " וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת-בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" (ויקרא כו, כב). הקב"ה מציין שכיבוש הארץ יהיה הדרגתי, דבר שיאפשר התמודדות שקולה עם חיות הטרף: "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג, כט).
ישנם תיאורים רבים על המפגשים של תושבי הארץ עם חיות בר, בעיקר אוכלוסיית הרועים שבאה במגע מתמיד עם טורפים שבאו לזנב בטלאים ובעגלים ונאלצו להגן על העדר מפניהם. יעקב מעיד בפני לבן כיצד שמר בנאמנות על עדרו: "טרפה לא הבאתי אליך" (בראשית לא, לט). אבל דומה שהסכנה היתה לעיתים גם על בני האדם, כפי שמציין דוד לשאול: "רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר" (שמ"א, יז לד).
לכן, אפוא, כאשר בני יעקב לוקחים גדי עזים וטובלים בו את כתונת יוסף "וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם" (לז, לב) – זה נראה מאוד משכנע. במדרש אף מובא שדם העז דומה לדם אדם (בראשית רבה פד, יט) ולפי פירושים אחדים הם קרעו את הכותונת לגזרים כמעשה חיה (קדמוניות היהודים, ב, 35 – 37 ועוד). בני יעקב אינם מציינים לאביהם מה קרה, אלא מצפים ממנו שיסיק לבד. הוא הכיר את המציאות שחיות רעות עלולות לתקוף אדם המהלך בודד. יתירה מזאת, הביטוי "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" כנראה בא להורות שהוא הגיע להכרה שמדובר באירוע שלא ניתן למנעו ולמעשה בא לנקות את בניו מהאחריות. הדברים מכוונים להלכות שומר על בהמה, שפטור לשלם במקרה של טריפה, שכן מדובר באונס (בבלי, בבא מציעא צג ע"ב). הפסוק משתמש במטבעות לשון דומות: "אם טרף יטרף יבאהו עַד, הטרפה לא ישלם" (שמות כב, יב). היה מקובל שהרועה שכבשתו נטרפה היה מביא עדות מוחשית לכך, על מנת להוכיח שהוא לא מכרה לעובר אורח וכך יהיה פטור מתשלום הנזק: "כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אוזן" (עמוס ג, יב). זה בניגוד לחוקי חמורבי (סעיף 266), שבהם די היה להעיד בשבועה. זו עוד דוגמה לדרכה של התורה לשקף את המציאות ואת הקודים התרבותיים והמשפטיים שרווחו באותה התקופה.
(וישב תשפ"א)
