קנאה

"וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו…" (בראשית ל"ז, י"א).

אחיו של יוסף שונאים אותו ומקנאים בו על חלומותיו ועל דבריו.

מהי קנאה?

"קנאה היא כאב לנוכח מזלם הטוב של אחרים" (אריסטו, "רטוריקה").

רגש הקנאה מתעורר בדרך כלל בעקבות יתרון בו אנו חושקים, הקיים אצל הזולת. יתרון חומרי, גופני, שכלי, נפשי או רוחני. אלמנט נוסף בקנאה הוא חשש לאבד משהו/מישהו המצוי ברשותנו.

"קָשָה כִשְאוֹל קִנְאָה – רְשָפֶיהָ רִשְפֵי אֵשׁ שַלְהֶבֶתְיָה", נאמר בשיר השירים (ח, ו), ובסיום תפילת העמידה מוספת בקשה: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותיי, שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים… ותן בליבי הכנעה וענוה".

תחושת הקנאה קובלת על חוסר הגינות והעדר הזדמנות. טעמה טעם החמצה, והנחת היסוד שלה תופשת את המציאות, ואת ההצלחה בפרט, כעוגת משאבים אחת, שנטילת נתח ממנה על ידי אחד – תגרע מחלקם של אחרים.

במי אנו מקנאים?

מחקרים מראים כי בשל העובדה שהדימוי העצמי שלנו מתבסס על השוואה חברתית, נקנא באנשים שהתחילו את חייהם בנקודת מוצא דומה לשלנו והשיגו משהו אותו אנו היינו מעוניינים ומסוגלים, לדעתנו, להשיג. אחי יוסף קנאו בבן משפחתם, זה שחלק עמם את אותו הבית והאב, אך זכה ליחס מועדף.

בצורתה "הטהורה", טוענת הפילוסופיה, לקנאה אין מושא, היא פשוט מכוונת כלפי עצם קיומו של זולת בעולם, מלבדנו.

קנאה כפוטנציאל:

רגש, ככלל, הנו "אנרגיה"/ פוטנציאל פעולה. בקנאה טמון פוטנציאל מוטיבציוני חשוב בהציבה בפנינו מראָה לגבי משאב בו נחפוץ ולא נרצה להחמיץ ואשר לדעתנו ראוי להילחם עליו. מושא הקנאה יכול, ברצותנו, להפוך למושא להשראה.

וכך אמר האדמ"ור מפיאסצנה: "… כי בעניין תיקון המידות, אשר דיברנו עד עתה רק איך להתאפק מהן ואיך לכבשן… לא יספיק לנו לבוא אל תכליתנו, אם לא נהפוך אותן מידות רעות בעצמן למאורי אור ולמדורי אש של מעלה, לעבוד בהן את יוצרינו…" (חובת התלמידים)

יעקב אבינו לא נבהל מקנאת האחים ביוסף ומתוכן דבריו: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".

הוא הבין, כי האופן בו תתבטא הקנאה, נעוץ בעמדה בה יבחר האדם לנקוט כלפיה. בידינו הדבר וגם האחריוּת, אם תהפוך למנוע של אש (חיובי) או חלילה לאש אוכלה. (וישב תשפ)