מערכת שבתוןהרב משה בלום
רס"ן במילואים, שירת 355 ימים מתחילת המלחמה
בתקווה שבקרוב ממש תוחזר הגופה האחרונה, החלל החטוף האחרון בעזה. אני רואה בעיני רוחי מפגן ענק של תודה, בכל עיר ועיר מתכנסים רבבות בכיכר העיר לאמירת תודה ולחיזוק הרוח. מפגן שמאורגן יחד ע"י ארגונים משני צדדי המתרס, כך שכולם יחיו בשלום עם המפגן ועם תוכנו (או שמאורגן ע"י בודדים וארגונים שאינם "צבועים" פוליטית). מפגן שבו האמירות תהיינה מאחדות ומדברות על ההצלחה הכבירה של החזרת כולם הביתה, ולא ידברו בו על שום דבר אחר שאינו קונצנזוס. מפגן שכל יהודי בארץ ובעולם, כל ישראלי ציוני יוכל להרגיש בו חלק.
האם מפגן כזה יקרה?
נדמיין את האח שלנו, הרווק הנצחי, זה שכבר חששנו שמא לעולם לא יתחתן – אמור מחר לעמוד תחת חופתו. אחרי שנים רבות של תהפוכות, קשיים, והרבה כעס וזעם עליו – סוף-סוף זה מגיע.
אבל רגע, למה אנחנו לא באופוריה? למה אנחנו לא מאושרים עד לב השמיים שסוף-סוף זה הגיע – הרגע אליו כולנו ייחלנו לו, משפחתו וחבריו הקרובים והרחוקים? מדוע על הרגע הוורוד מעיבה עננה שלא נותנת לשמחה לפרוץ בכל עוצמתה? מדוע יש קורטוב חמיצות באוויר?
"זה היה צריך לקרות כבר מזמן", כולם אומרים, אבל נחלקים איך זה היה צריך להיעשות. "אם הוא היה יוצא מבית ההורים ועובר לגור עם שותפים כמו שאמרתי לו, הוא היה מתחתן בגיל 27", טוענת בת הדודה. "את פשוט לא יודעת על מה את מדברת", אומרת השכנה ממול, "הוא היה צריך להתחתן עם שרה לפני שנים. היא רצתה אותו, דיברתי איתה, אבל הוא – לא רצה אותה, לא יודעת למה. זה באשמתו שהמצב נגרר עד עכשיו". "שרה?" אומרת חברתה של האם, "היא הייתה אישה קשה ומתנשאת. אם הוא היה מתחתן איתה, הוא היה נפגע לדורות ממנה וילדיהם היו סובלים. טוב שהוא לא התחתן איתה".
וזו לא רק שרה, היו עוד בנות שזה היה נראה טוב, אבל תמיד משהו קרה. לפעמים ממנו, לפעמים מהן. והייתה תחושה שזה אף פעם לא יגיע.
pexels-andrew-wilus
ועכשיו – החופה עם מיה. וואו, הקשר ביניהם נראה כמו נצח: היכרות ופגישות, פרידה, חזרה, וחוזר חלילה. החבל נמתח ונמתח, כבר לא ידענו את נפשנו, רכבת הרים רגשית לכל מי שהיה קשור, כמה פעמים קיבלנו סימנים מעידים והיינו בטוחים שהוא מציע לה – ולא, זה נדחה שוב ושוב. האמת, הספק התחילו לכרסם בנו גם עם מיה, לא ידענו אם זה בסוף יצליח, לא ידענו אם החטופים החיים והחללים אי פעם יחזרו.
מה קורה לנו?
בע"ה בקרוב תוחזר הגופה האחרונה שנמצאת בעזה. הושלמה אחת ממטרות המלחמה. הסלוגן שנשמע בחוצות bring them home כבר לא רלוונטי, תודה לא-ל. המטרה שנדרשה מהממשלה משני צדדי המתרס – בסופו של דבר הושלמה. יש עוד עבודה לעשות ואסור לנוח על זרי הדפנה, אבל מה עם לעצור, לנשום עמוק ולהודות? לפני שנתיים ושנה ואפילו חצי שנה – האם האמנו שבאמת הם יחזרו, שכולם-כולם יחזרו, עד הגופה האחרונה, במקביל לכך שצה"ל נמצא בכחצי מרצועת עזה וממשיך לעמוד על המשמר?
נכון, כל צד טוען שלו רק היו מקשיבים לו, החטופים והגופות היו חוזרים מוקדם יותר ובמחירים נמוכים יותר. אבל ברגע זה – מה זה משנה? הם חזרו, והשמחה צריכה להיות משותפת. לא שמחה של "מזל שהם חזרו, אבל אם היינו עושים אחרת אז…", לא "הם חזרו, אבל רק בגלל מה שאנחנו עשינו…", לא "אתם רואים? אנחנו צדקנו". אלא שמחה של – תודה רבה, של "ושבו בנים וגופות לגבולם".
בלי הכנסת פוליטיקה, בלי הכרת הטוב שמותנית בהשתייכות לצד הנכון של המפה המפלגתית, אלא פשוט – תודה!
תודה לאבא שבשמיים ותודה לשליחיו הנאמנים. תודה לחיילינו האמיצים והגיבורים שמסרו נפשם על המלחמה באויב והמאמץ להחזיר את אחינו החיים והמתים, תודה לכל כוחות הביטחון, תודה לממשלה ולעומד בראשה, שבסופו של דבר עמדו בהבטחתם להחזיר את כולם, ותודה לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. תודה לכל מי שפעל בחו"ל ובארץ והיה חלק מהמאמץ המשולב של השבת מלחמה שערה מבחינה פיזית, רוחנית ותדמיתית באויבינו, חיזוק הרוח והגאווה הלאומית היהודית והישראלית – איש איש בדרכו.
חופתו של אחינו הרווק המבוגר מגיעה בקרוב מאוד. האם נזכה לשמוח איתו בלב שלם, יחד עם כל משפחתינו וחברינו, בלי לתת לעבר לעמעם את עוצמת הרגע, במפגן אמיתי של שמחה פורצת מעומק הלב?
כל שנבקש – לו יהי.
