"אני לוקח את האחריות על מעשיי"

האם מי שעשתה מעשה פסול או מגונה בעבר פסולה לכל תפקיד ציבורי מכאן ואילך? האם מי שהתבטא באופן מחפיר אינו יכול להיות דובר ציבורי? האם חטאים יכולים להימחק גם במישור הציבורי ? שאלה זו גוברת והולכת בשל הטכנולוגיה ומנועי החיפוש, שמצמצמים מאוד את אפשרות השכחה. בעבר היינו מתבטאים בביטוי "מחר יעטפו בזה דגים", אולם לא עוד, ולא זו בלבד, אלא שאפשרות הפצת דברי העבר לכל דכפין קלה הרבה יותר, וחוסמת אפשרויות בצורה עוצמתית.

העולם כולו מתמודד בשאלת "הזכות להישכח", ונקבעים חוקים ותקנות רבים ביחס לכך. לא זו בלבד, אלא שיש חברות מסחריות העוסקות בניהול מחודש של התדמית ברשת האינטרנט, בהצפת מידע חיובי שיטביע את העבר, במניפולציות על מנועי החיפוש, וכל זה כדי לנסות ולמנוע את התפרצות העבר לתוך עולמנו.

כמה טוב היה אם גם ביחס לסוגיה זו היינו פונים לדמותו של יהודה, ולומדים ממנו את היסודות הבסיסיים ביותר. התשובה לשאלה האם ראוי שהעבר יציף מחדש את אפשרויות העתיד אינה בינארית. היא תלויה בתהליך מוגדר של "תשובה ציבורית". היא חלק ממשנת התשובה הקובעת כי כמעט ואין דבר שלא ניתן לתקן, אך הדבר תובע תהליך תשובה – בין במישורים האישיים ובין הציבוריים. התנאי ההכרחי הראשון הוא הודאה פומבית בשגיאה, בחטא, בהתנהגות הלוא-ראויה. אמירתו של יהודה "צדקה ממני" מלמדת אותנו גם את החשיבות של הכרה עמוקה בכך שההתנהגות לא הייתה ראויה, וגם את החשיבות העצומה שזו הצהרה פומבית. שכן מי שעמד לפגוע באדם מול כל הציבור גם מחויב לעשות את תהליך התיקון באופן ציבורי.

ברם, בשנים האחרונות השתלט המינוח "אני לוקח את האחריות על מעשי" ככלי ריק ושדוף, של אלה המבקשים לעשות מעשה זמרי (לא לתקן שום דבר) ולקבל שכר כפנחס. למשפט "אני לוקח את האחריות" חייב להיות המשך: מה מתכוון האומר אותו לעשות כדי לתקן את מה שקלקל. יהודה לא רק אמר "צדקה ממני". הוא עצמו נשא את תמר, ובכך לא הותיר אותה בבדידותה, כי אם הכניסה לתוך ביתו, ואכן קיבל על עצמו את האחריות כלפיה. אין משמעות של ממש למילים שאין להם כיסוי מעשי, וקבלה של תהליך תיקון, גם כדי לרפא את מה שנעשה בעבר ואת מי שנפגע, וגם כדי להקים גדרות רחבות יותר כדי שלא ליפול בעתיד. כשיסודות אלה נעשים בפועל, ניתן להתייצב בפני הציבור ולומר כי מתוך תהליך התיקון נפתחת מחדש האפשרות למלא תפקידים ציבוריים.

(וישב תשפ"א)