אישה בקריאת התורה

תודעה שרווחת אצל רבים היא שמרחב בית הכנסת והפעילות שבו שייכים בעיקר, אם לא רק, לגברים. נשים לכל היותר מוצבות במקום צדדי ושותפות פסיביות בנעשה בבית הכנסת.

ואולם, מפליא לראות שלפחות בכל הנוגע לקריאת התורה בשבת, אין זה ברור מאיליו שנשים אינן יכולות ליטול חלק בנעשה בבית הכנסת. ראשית, אם מבינים אנו את תקנת קריאת התורה כמעמד של הקהל, בו אנו באים לשמוע את התורה, הרי שכמו מצוות הקהל, גם נשים חייבות במעמד (ראו מגן אברהם רפב, ס"ק ו). אך שנית, שייכותן של נשים למעמד הוזכרה באופן מפורש על ידי חכמים (בבלי מגילה כג, ע"א):

"תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור."

יכלו חכמים לכתוב שנשים אינן עולות למניין שבעה מפני כבוד הציבור, כפי שאמנם כתב הרמב"ם (הלכות תפילה יב, יז). אך הלשון שלהם אחרת. חכמים מציינים שנשים שייכות במניין העולים והקוראים בתורה, אך רק סיבה חיצונית – כבוד הציבור, היא שמונעת זאת מהן. ואמנם בלשון זו נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (אורח חיים רפב, ג).

מכאן אנו יכולים ללמוד שההרחקה של נשים מקריאת התורה בשבת איננה עקרונית. אין כאן בעיה מהותית של צניעות, של קול באישה ערווה, של נוכחות האישה במרחב גברי, וודאי שלא פגיעה בספר תורה. יש כאן עניין שתלוי בכבודו של הציבור, וממילא הציבור (במובן הרחב של הביטוי) הוא זה שמעצב את ההלכה בעניין.

את כל זאת אני כותב בלי לרדת להסברים השונים מהו 'כבוד הציבור' ומבלי להיכנס לשאלה האם קריאת נשים בתורה כיום היא דבר ראוי או לא. מה שכן אני מבקש לעשות הוא להעלות כהרהור את המחשבה הבאה: האמנם כל מי שאנו מעלים כיום לתורה אכן הולם את המושג 'כבוד הציבור'? נזכור, שבמקורות הלכה ניתן משקל רב לזהות העולים לתורה: "וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה קודם לקרות" (רמב"ם הלכות תפילה יב, יח). מכאן שבעבר התייחסו לזהות העולים בכובד ראש, והיה בכך עניין של כבוד ומעמד. אך האם היום אנו מקפידים על הלכה זו? האם סוגיית העולים לתורה מתקשרת בתודעתנו למעמד וחשיבות חברתית או שבסופו של דבר אנו רוצים לתת לכל הציבור לעלות? ואם אנו רוצים לאפשר לכל הציבור לעלות לתורה, האם נשים שפוקדות את בית הכנסת אינן חלק מהציבור שזכאי לכך? חומר למחשבה.

(מקץ תשפ"א)